עסקים עושים עסקים

פורומים > סיפורי הצלחה > חודש המודעות למחלות השקופות

חודש המודעות למחלות השקופות

ע"י יונית פינשטיין

#חודש_המודעות_למחלות_השקופות:

#מסע_חיי

שמי יונית פינשטיין, נשואה לרמי 30 שנה.
יש לנו ארבעה ילדים מהממים ו 2 חתנים: מור בת 29, נשואה. שני בת 27 נשואה. שיר בת 24 ושי אוטוטו בן 18.

אני בת בכורה להוריי וכל חיי ריציתי את כולם, העיקר שיהיה שקט.
במבט לאחור אני יכולה לומר שתמיד התגלגלתי עם מה שבא.
את חיי המקצועיים התחלתי בחיל המודיעין בעקבות ידע של ארבע שפות: עברית, אנגלית, ספרדית וצרפתית.
היה לי תפקיד חשוב בתרגום השיח בין הצדדים בחילופי השבויים שלנו עם הלבנונים בצרפתית בשנת 1983. וידעתי שאני אלמד להיות מתורגמנית סימולטנית בכנסים גדולים.
כשהשתחררתי הלכתי ללמוד קלדנות ואיטלקית.
התחלתי לעבוד במשרד נסיעות, ומשם נסחפתי לתיירות ולמדתי מטעם משרד התיירות להיות סוכנת נסיעות.
והחלום מתקופת הצבא, היה אי שם.
בינתיים הגעתי לגיל 23 ודיגדג לי ללכת ללמוד. כמובן שנרשמתי לבלשנות ומתורגמנות, ואופציה שנייה הייתה גאוגרפיה ואנגלית, אופציה שלישית גאוגרפיה וצרפתית.
התקבלתי, לאופציה שלישית באוניברסיטת בר אילן והתחלתי את לימודי הגיאוגרפיה והצרפתית. במהלך התואר הוספתי גם את מסלול היידיש.
התחתנתי עם רמי.
אפילו הריתי עם בתנו הבכורה.
בשלב המתקדם של ההריון נאלצתי להפסיק את העבודה שדרך אגב, מאד אהבתי, כי זה היה קשה מדי לנסוע מוקדם בבוקר לתל אביב, משם לבר אילן ובלילה לנהוג הביתה.

לאחר שילדתי את מור, במהלך ההנקה הריתי שוב ואיבדתי את הבת במהלך הריון מתקדם והיה צורך ליילד.
ולקראת סיום התואר החברה שלי אמרה לי "בואי נעשה תעודת הוראה, אנחנו במילא כאן" חשבתי על זה ואמרתי "יאללה למה לא".
פניתי לוועדת חריגים מאחר ושוב הריתי, וביקשתי לעשות את השנתיים של תעודת ההוראה בשנה כולל הסטאג' וכולל לסיים את התואר הראשון. מאחר ואני בהריון ואין לדעת מה יהיה אחרי, וכך אצליח לסיים.
לשמחתי הרבה הם נענו לי. וכך היה.

את בתי השנייה שני ילדתי ב 1.6.95 תאריך סיום הלימודים ותחילת המבחנים. הסבתות באו לטפל בילדה ואני לומדת לבחינות ורק מניקה.
ולהפתעתי גם סיימתי בהצטיינות.
נדבקתי בג'וק ההוראה והתחלתי ללמד.
לימדתי מעל 20 שנה תיכוניסטים לקויי למידה חמש יח' גיאוגרפיה לבגרות ונהניתי מכל רגע.

את ילדתי השלישית שיר ילדתי במהלך ההוראה. בשנת 1998.
חודשיים לאחר שנולדה התבשרנו שאימי עם סרטן שד אלים. התחלנו עם ניתוח ראשון ושני להסרת הגושים והלימפות. כשהיא התחילה לקבל כימותרפיה התבלבלו במינון ונתנו לה יותר מדי, מה שגרם לחור במעי וכל החיידקים התפשטו בגופה. היא הייתה "בעולם הבא" במשך 3 שבועות בטיפול נמרץ תחת השגחה וכשחזרה -המשיכו לנתח.

במשך חמש שנים היא עברה תשע ניתוחים ואני האחות השומרת מערב ללילה אחרי שעבדתי בבקרים בבי"ס.

את בני שי ילדתי בשנת 2004 אחרי מסכת הפלות ולידות יזומות שלא צלחו, בגיל 38.

סה"כ עברתי במהלך 12 שנים 9 הריונות, 6 לידות
ומתוכם יש לנו ארבעה ילדים מדהימים ועליהם אני אומרת כל יום תודה.

עכשיו אקח אתכם רגע לאחור בזמן,
בגיל 37 כששוב הריתי, ביקשתי חופשה ממנהלת ביה"ס כי מאד רציתי את הילד שבתוכי ומאחר וכבר היו מאחוריי סדרת הפלות, ביקשתי
וקיבלתי.
ועכשיו מה?
אשב בחיבוק ידיים? לא.
נרשמתי לתואר שני.
את ההריון נאלצתי להפסיק כי היא התגלתה שהיא נושאת איזו מחלה.
ואז צ'יקצ'ק הריתי עם שי.

שי ואני היינו בסיכון גבוה כל ההריון ונאלצתי לשכב.
מה שאומר שאת המשך לימודיי עשיתי בבית וניגשתי רק לבחינות.
אמא שלי ישר התייצבה ועברה לגור אצלנו לדאוג לכולם. ואבי היה בא ומקריא לי את החומרים וניגשתי לבחינות. וכך הצלחנו לסיים את התואר.

בשנת 2007 אובחנתי כחולת #פיברומיאלגיה.
בהתחלה עם האבחון שמחתי.
כן כן, שמחתי.
כי יש שם למה שאני עוברת ואני לא פסיכית. לקח 3 שנים עד שקיבלתי אישור שלמה שאני עוברת יש שם.
פיברומיאלגיה נקראת בעברית #דאבת_שרירים.
זוהי מחלה שפוגעת במרכז העצבים במוח, מה שאומר שאין ויסות לכאב והגוף כואב ברמות שונות ובמקומות שונים 24/7 .
בנוסף לכאבים שתוקפים את השרירים והמפרקים, יש את בעיית השינה כי הכאבים לא מאפשרים שינה טובה ואז מגיעה התשישות שהופכת לכרונית. ובעצם אתה נמצא במעגל סגור שדבר גורר דבר ובתוך כל המערבולת האינסופית הזו של חוסר תפקוד מגיע אדון דיכאון וגברת חרדה.
עברתי שנתיים וחצי קשים מאד עם חוסר יכולת להניע שריר אחד בגופי. כולל הקול.
בנותיי הפכו לאימהות שלי ושל בני.

השינוי החל ביום שהצלחתי להוציא צליל מהפה וצעקתי
"בא לי למות"

כל חיי חלמתי להיות אמא, יש לי משפחה לתפארת ואני תקועה במיטה ללא יכולת תנועה.
איזה מן זיכרון אני משאירה להם?
וכך בעצם החל השינוי מלשכב כמו מומיה, ללהיות עם המשפחה, אחר כך טיפולים שונים ומגוונים שחיפשתי כדי לצאת מהמצב הזה.

לקח לי זמן ללמוד לחיות עם יונית החדשה וללמד את בני ביתי איך ומה אפשר לעשות יחד איתי.

בשנת 2010 איבדנו את חמותי במרץ (בתאריך יום ההולדת של מור במקום לחגוג יומולדת 17 היינו בבית קברות, מה שגרם שליומולדת 18 עשיתי לה את אחת ה מסיבות, כדי לדובב את נשמתה) ואת אבי ביולי, 4 ימים אחרי שיצאנו לטיול ביאכטה בקרואטיה שתכננו אותו במשך שנה.

אבי לאון אלפרן ז"ל היה אדם מלא שמחת חיים, אהב לחיות ולחיות טוב. להנות מכל דבר. וכל סיבה היא סיבה למסיבה.

בימים תפקדתי מול כולם- הכל כרגיל. בלילות בכיתי לתוך הכרית.
וידעתי שאבי לא היה רוצה שכך אחיה את חיי. במיוחד שיש לי את הדיכאון מהמחלה שלי, לא צריכה דיכאון נוסף להיות שוב מושבתת במיטה.

כשחזרנו לארץ ולילדים הייתה ביקורת אצל רופא השיניים שהוא מומחה לרפואת ילדים ואחד הרופאים הראשונים שהוא גם ליצן רפואי, שאלתי אותו "תגיד לי אריק, למורה בתיכון כמוני, רצינית, פולניה, אתה מכיר אותי, יתאים לי ללמוד ליצנות רפואית?"
והוא עונה לי בשנייה: "בוודאי". כל אחד יכול. ישר ניגש למחשב, הוציא את מס' הטל' אמר לי תתקשרי ושיהיה בהצלחה.
התקשרתי, באתי לאודישן, התקבלתי ועברתי תהליך מדהים שבו מצאתי את הילדה שבי, כל השכבות קולפו.
לליצנית הרפואית שלי קראתי LEONITA ככה אני ואבא יחד- לאון ויונית.
במשך שנתיים וחצי התנדבתי באיכילוב ובבי"ח דנה לילדים פעם בשבוע סבב קבוע עם עוד 4 חברים לשמח את החולים.

זוהי האבן המרכזית הראשונה להתחלת שינוי חיי.

כל שבוע חיכיתי ליום הזה שייתן לי אנרגיה לחיות עוד שבוע.

בשנת 2012 הייתה לבעלי פגישה בתל השומר וליוויתי אותו. הבשורה הייתה קשה "יש לך סרטן" לא ידענו איך לקבל את זה, איך לבלוע את זה.
באותו ערב, קיבלתי מייל "היי אני שפרה את לא מכירה אותי אני חברה של ג'ף (המורה שלי לליצנות רפואית) בא לך לשדרג את הליצן הרפואי שבך וללמוד להיות מנחת סדנאות יוגה צחוק?"
מה זה החיה הזו? בחיים שלי לא שמעתי על זה. אבל, כמו שניצלתי עם הליצן ואבא ישר עניתי "כן, מתי ואיפה"
וזו אבן הצלה מס' 2.

ואת כל זה אני עושה במקביל לבית ולעבודה- בתוספת, והפיברו' בינתיים מתגנבת לה ומאותתת ואני עוד לא שומעת אותה.

התחלתי להתנדב ולהעביר סדנאות, ראיתי כמה זה עושה טוב לכולם.
ואז בגיל 46 יצאתי בהצהרה בפייסבוק שסופסוף הבנתי מה השליחות שלי על פני כדור הארץ- ללמד אנשים לשמוח ולצחוק.

בינתיים במשך שנתיים וחצי חיינו בלי לדעת מה יהיה בגורלו של בעלי, מניתוח לניתוח ואני צריכה להתאמן על התרגילים, ומי יותר טוב מאשר משפחתי.
וכך הצלתי אותנו מטיפול פסיכיאטרי ועד עצם היום הזה הארוחות אצלנו זה סטנד אפ.

אחרי שהתנסיתי שנתיים טסתי להודו ללמוד מממציא השיטה בעצמו להיות מורה למנחים.

פעם ראשונה בחיי שהעזתי לטוס לגמרי לבדי למדינה זרה שאינני מדברת את השפה שלה, התרבות הכ"כ שונה, ועם המחלה שעדיין יותר שלטה בי מאשר ההיפך.

והתעצמתי ברמות שאינני יכולה לתאר.

בגיל 48 התחלתי ללמוד להכיר אותי,
מי אני,
מה אני רוצה,
מה אני אוהבת.

עברתי ים של מטפלים, טיפולים, לימודים, קריאה עצמית להבין מה זו החיה הזו- #פיברומיאלגיה.

וכשהתחלתי לשאול,
וואו- איזו מתנה נהדרת.
אז הבנתי שהשליחות שלי היא קודם כל בשבילי ואח"כ לאחר.
כי כשלי יש מה לתת ממקום של יש, זו נתינה אמיתית ואני לא מתרוקנת.

"אם אין אני לי, מי לי"- משפט שמלווה אותי מגיל 16.
רק אני אחראית על אושרי ועליי.

לאט לאט השליחות שלי קיבלה יותר ויותר תשומת לב והתחלתי לחפש יועצ/ת עיסקי/ת שידריך אותי איך להפוך את השליחות לעסק אמיתי.
לאחר כשנה של חיפושים מצאתי את נעמה סקג'ו ומשהו אמר לי שהיא ה-אחת.
התחלנו לבנות את מי שאני ומה אני רוצה כשבמקביל פוטרתי ממערכת החינוך ושנה וחצי אח"כ פוטרתי מהמכללה, מה שגרם לי לבכות בדיוק יום אחד ולהבין שההוראה הקונבנציונלית היא כבר לא בשבילי. והגיע הזמן לתת לשליחות לקבל כנפיים ולעוף על החיים.
וכך בעצם נולד הבייבי החמישי שלי - העסק שלי JOY" לבחור בשמחה"
יחד עברנו ועודנו עוברות תהליך אישי ועסקי לבנייה קודם כל של מי אני ומה אני רוצה ורק אחר כך הגענו למה יש לי לתת לעולם.

בזכות מה שלימדתי את עצמי, ואני מתרגלת יום יום, זכיתי לקבל מכתב שכל מי שיש לו איזה שהיא מחלה היה שמח לקבל והיא כתובה בזו הלשון " אני לא יודע מה את עושה, אבל תמשיכי, אני לא מזהה אצלך לא דיכאון ולא חרדה של המחלה"
ועם הבשורה הנפלאה הזו, התחלנו להוריד את מינוני התרופות.
מאחלת לכל אחד למצוא את הדרך הנכונה לו, ולהשתחרר מכבלי התרופות.

וכך הוכחתי לי, ולרופאים
שאכן "הצחוק בריא לבריאות".🤣

וזהו שם של אחד מהרצאותיי.😅

היום אני במקום של לתת: – אני יודעת מי אני,
מה יכולותיי ומה יש לי להעניק לעולם.

העסק שלי נולד מתוך תשוקה להעניק לעולם את מה שאני למדתי על עצמי. לתת לאנשים כלים שיעזרו לחיות בשמחה, כי שמחה זו בחירה,
קל לנו ליפול ל "שתו לי, אכלו לי" צריך להיות ולהבין שיש לקחת נשימה עמוקה ולבחור בחיוך ולהסתכל במה שיש.

ללמוד לחיות טוב יותר אם זה באהבה עצמית,
הגדלת הביטחון העצמי, לא ממקום של אגואיזם אלא באמת מהמקום שלא מלמדים אותנו לאהוב את עצמנו ולא לרצות את האחרים.

אני מרצה, מנחה, מורה ומלווה.
הכל קשור בנושא השמחה.

המסר שלי לעולם- כשמחייכים וכשצוחקים המוח לא חושב.
כשמחייכים וצוחקים משתחרר הורמון האנדורפין, הדופמין והסרוטנין שמעלים את מצב הרוח, מורידים את הסטרס ומעלים את הביטחון העצמי.
וכך נחיה טוב יותר ונביא שלום עולמי🌎.

אני אישה שאוהבת אנשים, אוהבת לעזור,
רוצה שכולם יהיו מאושרים.
אני מאד יצירתית ואוהבת לחשוב מחוץ לקופסא😉

ואגלה לכם עוד משהו:
אימצתי את הפרסומת של חומוס צבר: "אני עושה הכל באהבה, או לא עושה בכלל".

אהבה זה כל הסיפור:
אוהבת את עצמי.
אוהבת את בן זוגי.
אוהבת את ילדיי, ובני זוגם.
אוהבת את הוריי,
אוהבת את חמיי ז"ל,
אוהבת את המשפחה המורחבת,
אוהבת את מחותניי,
אוהבת את משפחת הצחוק, #laughteryogaguru
Founders of Laughter Yoga Dr. Madan Kataria & Madhuri to Nobel Peace Prize
אוהבת את משפחת הנטוורקינג, עסקים עושים עסקים
אוהבת את חבריי,
אוהבת את מה שאני עושה,
אוהבת את לקוחותיי,

לאהוב, לאהוב, לאהוב..
רק ככה כשהלב מלא באהבה - הכל קורה❤️

אוהבת את מי שאני, ומה שאני, והכל אודות למסע חיי שהיה עליי לעבור כדי להיות מי שאני היום🥂

ולפינלה:
כל יום הוא יום התמודדות עם המחלה.
רק שאימצתי אותה כחומת מגן, המגנה עליי ושומרת עליי; לא לעשות יותר מדי, מה אפשרי עבורי היום, השנים לימדו אותי להקשיב לגוף.
אני מאבדת ריכוז מאד מהר,
אז אני שמה לי סימנים.

אני נושמת אל המקומות הכואבים, ומרגיעה את הכאב.

אני עושה שעתיים ביום מדיטציה,

אני מדברת אל עצמי המון, בחמלה, בהבנה, בשפה חיובית,

אני מדברת ומגיבה לאט יותר מבעבר,

ואלו דברים שלמדתי ועודני לומדת איך להתנהל איתם בעולם מהיר כסילון.
ובטוחה שיש עוד, אך נשאיר משהו לפעם הבאה...😂😂😂

לפני 21 ימים
תגובות