לאחרונה עברתי חוויה פייסבוקית מדהימה. לקראת שנתינו ה- 40, לקחה יוזמה אחת מבנות השכבה בתיכון, ובתוך חודש הרימה קבוצה של 200 איש שלא נפגשו, לא דיברו ולא ראו אחד את השני למעלה מ-20 שנה. ובעקבות החיבור הזה הצליחה ליזום מסיבת מחזור. בהתחלה חשבתי לעצמי, מה, למה, מי? לא מעניין. כל אחד בנה לעצמו עולם משלו, מה הקשר בין כל האנשים האלו? מה הקשר שלהם אלי? ובכלל לא אהבתי כל כך את בית הספר, ונראיתי זוועה... לא רוצה לזכור. אבל באופן מדהים, נשאבתי לתוך המעגל הקבוצתי שנוצר, לתוך יצר המציצנות, ומצאתי את עצמי כל היום בודקת אם יש עדכונים, אלו תמונות מעלים, מה כל אחד אומר, מי חבר של מי, מי גר בחול (מסתבר שרבים גרים ועובדים בחול. עובדה שהעציבה אותי. לאן נעלמה הפטריוטיות?). היכולת להיות רואה ואינה נראית ממש קסמה לי... ובמיוחד נדהמתי מהחיבור של כל חברי הקבוצה ומההתגייסות לאיתור עוד ועוד אנשים. וזה התאפשר תוך מספר רגעים... בלי הפייסבוק זה היה בלתי אפשרי. אני כבר הרבה זמן חברה בפייסבוק, לא ממש פעילה. אבל רק עכשיו נפל לי האסימון כמה עוצמה יש לרשת החברתית הזו. כמה זה ממכר! איזו גאוניות! וזה גם מפחיד. כל המידע עלי (תמונות, היסטוריה, משפחה...) הכל חשוף. לאן נעלמה הפרטיות? ומה אם יאמרו עלי דברים שאני לא רוצה לחשוף? מה אני אגיד לכם, בימים אלו אני עוברת חוויה נוסטלגית מדהימה. חוויה רגשית. ומכאן עוצמת הפייסבוק. הוא נוגע ביצר אנושי וחברתי כל כך חזק שכאשר אתה נשאב פנימה, ההתמכרות מאוד קלה וקשה לעזוב. אז איך אומרים אצלינו חברי הקבוצה: זהירות, זה ממכר!!