אנורקסיה, בולימיה ואכילת יתר כפייתית: שלושה ענפים - שרש אחד.
אנורקסיה, בולימיה ואכילת-יתר כפייתית: שלושה ענפים, שרש אחד
מזה למעלה משניים וחצי עשורים אני מטפלת בנערות, בחורות ונשים עם הפרעות אכילה והנני בעלת גישה שונה לגמרי מהמקובל בנושא הפרעות אכילה. לפני כשתים עשרה שנים התקשרה אלי אמא של נערה בת שש-עשרה, שהייתה מאושפזת במחלקה סגורה בגין אנורקסיה. זה היה האשפוז השני שלה, והאמא פנתה לברר מה אני יכולה לעשות למען בתה. הבת גם לא הלכה ללימודים בתיכון מזה חצי שנה לפני האשפוז. הבהרתי לה, שאם רצונה שאעזור להם, עליה להוציא את הבת לחלוטין מבית החולים, מפני שהטיפול שם סותר לחלוטין את שיטתי, והטיפול אינו רק בבת. היא ובעלה יצטרכו לבוא יחד עם הבת לקורס שלי ל'חשיבה חדשה', ואני מבטיחה לה שהבת תצא מהאנורקסיה לתמיד. אגב – אילו הבת הייתה מעל גיל שמונה-עשרה, כלומר לא קטינה, לא הייתי רואה כהכרחי טיפול בהורים.האמא אמרה בבית החולים מה רצונה לעשות, ושם אמרו לה, שאם תוציא את הבת לא יקבלו אותה בחזרה, במקרה שאני אכשל. זה היה די מוזר, בהתחשב בכך שהם נכשלו בטיפול בבת באשפוזה הראשון. עובדה שהיא חזרה לשם. האם נכנסה לפאניקה, וניסתה לשכנע אותי לטפל בבת במקביל לאשפוז. סרבתי, כי מדובר בגישות שממש מתנגשות חזיתית זו בזו.ההורים הוציאו את הבת מאישפוז, הגיעו יחד איתה לקורס, והיא נרפאה לתמיד מאנורקסיה, חזרה ללימודים, השלימה בגרויות, והיא בריאה ושלמה.
מקרה הפוך, לכאורה, היה, כשהגיעה לקורס בחורה בת עשרים וחמש, לאחר ניתוח קיצור קיבה.
לפני הניתוח היה משקלה מאה וארבעים ק"ג, ולאחריו ירדה רק עשרים ק"ג ממשקלה. היא הגיעה לקורס כשמשקלה מאה ועשרים ק"ג, וזו בחורה נמוכה מעט מהממוצע. היא התחילה להשתמש בטכניקות שלמדה, ירדה שבעים ק"ג, והגיעה למשקל המתאים לגובהה.בלמעלה משני העשורים האחרונים טיפלתי בעשרות נערות, בחורות ונשים שסבלו מאנורקסיה, בולימיה, ואכילה כפייתית, המלווה במשקל-יתר מופרז. במשך השנים גיליתי מודל המאפיין את כל הלוקות בהפרעות-אכילה. חשוב לי לציין, שאכילה כפייתית שמלווה במשקל-יתר מופרז – מקורה זהה לחלוטין לאנורקסיה שהולכת עם רזון קיצוני. זו אותה גברת בשינוי אדרת.
מה למעשה גורם להפרעת-אכילה?
בשונה מהגישה המקובלת, המודל שגיליתי מוכיח, שהפרעות-אכילה הן מחלה משפחתית ולא רק של החולה הרשמית. שפע ושליטה הם שני הגורמים הבעיתיים במשפחות של בנות ונשים עם הפרעות אכילה. במשפחות אלו שולט האב ללא מצרים בכל בני המשפחה, ובפרט באם. על פי רוב שליטתו נסתרת, באמצעים תת-קרקעיים, כשעל פני השטח הוא מציג את עצמו כחלש או מסכן, ש"האם הרעה" שולטת בו. האם של הבולימית או האנורקטית לא עובדת מחוץ לבית לעתים קרובות עד להפתיע, וכשהיא עובדת מדובר בעבודה פשוטה יחסית, לא קריירה, או כזו שאינה מאפשרת לאם מימוש הפוטנציאל האמיתי שלה.
האם אינטיליגנטית מעל הממוצע ומוכשרת מאד, ותסכולה וזעמה בנושא זה רבים מאד. ברוב המקרים האב מתנגד לעבודתה של האם, ומסכל את רצונה למימוש ככל יכולתו. זה מאפשר לו שליטה בה ובמשפחה גם באמצעות כסף. הוא זה שקובע מי יקבל וכמה, מה יקנו ואיפה, וגם מה לא יקנו בשום אופן. לעתים קרובות יש מה שאני מכנה 'סיפורי כסף' במשפחות האלה. אב שהפסיד כסף רב באופן פתאומי, אב שהסתבך בפלילים בהקשר כלכלי, אב שמרוויח לפעמים המון כסף ובתקופות אחרות הוא מובטל, או אבות עשירים, שמונעים כסף מבני משפחתם, או נותנים אותו בשילוב עם הטפות.
בשנתיים האחרונות גיליתי אלמנט נוסף במודל: האבות האלה גודלו על-פי-רוב אצל אבות שתלטניים ואגרסיביים, ולמעשה משחזרים את מה שחוו וראו בילדותם.
איך זה גורם להפרעות אכילה?
האם הנשלטת והמתוסכלת מחפשת (באופן לא מודע) מישהו אותו תוכל היא לנהל. מבין ילדיה היא בוחרת (בחירה לא מודעת, יש להדגיש, לעולם לא מדובר ברוע) את הבת הרגישה ביותר, הלהוטה ביותר להשביע רצון. בבת הזו היא שולטת באופן מוחלט, החל בבחירת בגדיה, המשך בבחירת חבריה משני המינים וכלה בלימודיה, מקום מגוריה ועיסוקה.
היא 'שואבת' מהבת פרטי-פרטים על חייה, כולל עניינים אינטימיים. לאחר כל שיחה עם האם מרגישה הבת מרוקנת ומושפלת, כאילו חדרו לתוכה ולקחו בכח משהו, והשאירו אותה מוחלשת ונגזלת.
חיי המשפחה של הלוקות בהפרעות אכילה בלתי מספקים: השפע בצורתו כאהבה ובצורתו ככסף זורם בזרזיפים קטנים, מקוטעים, עם הפסקות ארוכות מדי. הבת נשלטת בדרכים רבות כל-כך בכל תחומי חייה, גם בגיל ההתבגרות ואפילו אחריו, עד שביאושה היא מוצאת רק דרך אחת להחזיר את השליטה לידיה: אוכל.
האנורקטית כאילו אומרת: "אתם שולטים בכל היבטי חיי, אבל יש דבר אחד בו אני שולטת, וזה הפה שלי, מעכשיו לא יכנס מאומה (או כמעט מאומה) לפי".
הבולימית אומרת אותו דבר אבל ביתר תחכום: "כדי להדגיש את שליטתי, אני גם אכניס וגם אוציא, וכך ארגיש יותר שליטה בענין".
האכלנית הכפייתית כאילו אומרת: "אתם לא תגידו לי כמה לאכול, אני אקבע לעצמי".
האבסורד הוא, שתוך זמן קצר הן מאבדות שליטה גם על התהליך הזה, וממשיכות בו גם כשהן כבר חולות מאד. הן כולן 'ילדות טובות', שכל בני המשפחה לוקחים מהן אנרגיה בדרכים שונות ומגוונות, וגם 'חבריהן' עושים זאת, והן תמיד מעניקות, מאפשרות לאחרים לקחת, ואינן מודעות כלל לצרכיהן שלהן.
כשמדובר באנורקטיות, הן 'מצליחות' לפעמים לאחד את המשפחה סביב מחלתן, ומטבע הדברים אינן יכולות לוותר על המחלה. אחדות המשפחה תלויה במחלתן. לכן כה חשוב לטפל בכל המשפחה כשמדובר בקטינות. חשוב לציין, שטפלתי בבולימיות בשנות הארבעים לחייהן, שמאחוריהן היו עשרים ויותר שנות בולימיה. לעתים קרובות בני משפחה, אפילו הבעל – לא ידעו כלל על המחלה, כי בולימיה ניתנת להסתרה. לא תמיד היא מלווה ברזון. טפלתי בבולימיות שהיו אפילו שמנות.
אני מתנגדת מאד לאשפוז – מדוע?
האשפוז הכפוי הוא בעצם מאסר למי שאינן עברייניות, והוא כולל האכלה/האבסה כפויה, ושיחות על דימוי הגוף ודימוי עצמי. זה שיא השליטה בנערות האלה, שהגורם העיקרי למחלתן הוא העדר שליטה שלהן בחייהן.
איך זה יכול לרפא? הרי האבסה כפויה נאסרה בכנסת, כשמדובר בפיטום אווזים. הנערות האלה סובלות פחות מאווזים כשכופים עליהן לאכול? מה גם שהשיחות על דימוי גוף ודימוי עצמי לא רלוונטיות.
בניגוד לדעה המקובלת, אין קשר בין מחלתן לבין צילומי הדוגמניות המורעבות, אלא לדינמיקה המשפחתית הבעייתית. הן אינן יכולות להכיל שפע, כי מעולם לא קיבלו אותו קודם. על כן הן דוחות אותו בצורתו כאוכל. רק אחר-כך הן מקבלות דימוי גוף מעוות. מעולם לא דברתי עם חולה בהפרעת אכילה על אוכל, מפני שהאוכל הוא רק הסימפטום ולא הבעיה. המשפחה היא הבעיה.
אז מה אני מציעה – שניתן להן למות?
מובן שלא. למרבה המזל אנחנו בכלל לא צריכים לבחור בין הרע לנורא. בין מוות לבין אשפוז כפוי והאכלה בכח. יש דרך שלישית, קצרה יותר, יעילה ואנושית יותר, שתוצאותיה ארוכות טווח. היא כוללת שני היבטים: האחד, החזרת השליטה על חייה שלה לחולה בהפרעת אכילה.
השני, ריפוי 'ההורים הפנימיים'. מדובר בשיטה שעוזרת לכל אדם בנוגע למגוון גדול מאד של בעיות, ועובדת מהר וביעילות לריפוי הפרעות-אכילה.
מה זה 'הורים פנימיים'?
מח האדם ורקמות העצבים שומרים חוויות, המוקלטות בזו אחר זו כמו על ווידאוטייפ. אפשר להזכר בחוויות אלה, 'להשמיע' את ההקלטות, ואפילו לחיות אותן מחדש. לכולנו יש הקלטות מהורינו. לא רק מה שאמרו לנו, אלא מה ראינו שעשו, איך התנהגו, הבעות פנים, וגם איך פירשנו את המתרחש.
כאמור, הפרשנות שאנשים נתנו כילדים למציאות, להתרחשויות, למערכות היחסים וליחסי הכוחות – קובעת במידה רבה את הדפוס שהם יוצרים. בבגרותם משחזרים אנשים לעתים קרובות את מה שראו אצל הוריהם, או-על פי החלטה – את ההיפך הגמור.
למשל: למדה אצלי בקורס אשה, שפירשה את יחסי הוריה, כאילו אמה ניצלה את אביה. היא החליטה באופן לא-מודע, שהיא לעולם לא תהיה כמו האשה הזאת, והיתה יזמית ואקטיבית כמו אביה.
היא התחתנה עם גבר, שהקים עסקים שנכשלו שוב ושוב, בגד בה וניצל אותה כלכלית. כלומר: היא "נהייתה" אביה, ו"התחתנה" כביכול עם אמה.
בשיחה בינינו הראיתי לה, שהפרשנות שלה הייתה מוטעית, ושהוריה היו מאד מאושרים יחד. הם קיימו זוגיות מהאסכולה הישנה: הוא פרנס ועבד במקצוע שנחשב גברי, היא ניהלה את הבית, וכשהגיע – פינק אותה כאילו היא פרח עדין. שניהם נהנו מכך.
האם ניתן לרפא את 'ההורים הפנימיים'?
כן בהחלט! רוב השיטות הפסיכולוגיות מטפלות בריפוי 'הילד הפנימי'. זה לא בהכרח מצליח, ומצריך טיפול ממושך, שעולה המון כסף למטופל, ויוצר תלות בין שני מבוגרים על בסיס קבוע.
בנוסף, מי שגרם ל'הקלטות' הפנימיות שלנו להיות בעייתיות – הם ההורים. אין הגיון בלנסות לשנות את ההורים שלנו, ולא תמיד הם בחיים. אנחנו יכולים גם יכולים לרפא את אותו חלק באישיותנו, שנקרא 'הורים פנימיים', כך שהם יהפכו להורים פנימיים תומכים, ועל ידי כך תהיה לנו תמיכה פנימית קבועה, שהולכת איתנו לכל מקום.
הטכניקות פשוטות לביצוע, כך שכל אחד יכול ליישם אותן בעצמו, ולרפא טראומות-ילדות וכאבים רגשיים מן העבר. השינוי שזה מחולל הוא רב-עוצמה, ותוצאותיו ניכרות מיד, ובכל תחומי החיים: זוגיות קריירה, חברויות, בריאות, כסף ועוד.בהפרעות אכילה זה מאפשר לאנורקטיות לאכול באופן נורמלי, לבולימיות להפסיק להקיא, ולאכלניות כפייתיות לאכול בצורה בריאה, ולהשיל עשרות קילוגרמים מיותרים ממשקלן.
טל אור - לגלות את המגדלור שבך
קורסים וסדנאות המשלבים ידע רוחני ופסיכולוגי, וכלים מעשיים ליישם את הידע, כדי לאפשר לך לצאת בזמן קצר להצלחה, לעצמה, לשגשוג ולצמיחה. כיוון חדש ופריצת דרך, ידע, חשיבה ותפיסת מציאות שיאפשרו לך להיות המגדל