אני מכירה המון אנשים שסובלים מדי יום. אינני חפה מסבל, אבל לפחות במה שקשור לעבודה, אני מנסה למזער אותו. איך עושים את זה? אין לי נוסחא סדורה,

אבל כשעוד לא ידעתי מה ואיך חברה האירה את עיני לעובדה שאני יודעת היטב מה "לא". משם נשאר רק להסיק מה "כן" ואיך ליצוק את זה לתוך תבנית שגם אפשר לחיות ממנה.

רשימת המצרכים הנחוצים כללה:

עבודה פיזית

יצירתיות

אתרים משתנים

אנשים מתחלפים

חיבור רגשי אבל לא טיפולי ממש

בלי מכירות (פולניות כמוני חייבות קצת שלילה....)

למצרכים יש להוסיף את המשאבים הקיימים (מכלול הדברים שאני טובה בהם), לערבב היטב ולהגיע לתשובה. לקח איזה שנה- אבל התבשל ונולד. מה? תקראו פה, היום בא להתעסק עם תוצרי לוואי שהם דווקא העיקר.

בסופו של דבר גיליתי שמה שהכי כיף הוא לראות מטמורפוזה של אנשים בגילאים שונים.

למה הכוונה? הנה כמה דוגמאות:

(השמות בדויים והפרטים עורבבו קצת, אבל התמצית כשהיתה)

הכרתי אדון אחד – נקרא לו צבי, בן שבעים וקצת, שיותר מעשרים שנה לא העז להכניס מישהו הביתה ומעולם לא הוזמן איש תחזוקה כזה או אחר מגודל הבושה.

איש פעיל שיוצא לטיולים, לומד מיני קורסים ויודע ספר. כיוון שהוא גר במקום קטן בו כולם מכירים את כולם, בהתחלה הוא מאוד לא רצה שידעו מה אני עושה שם ואפילו סירב לתת לי ללכת לבד אל הפח הגדול כדי שלא ישאלו שאלות.

במשך כמה עשורים הוא חי בין ערימות חפצים מגובבות, חלקי ריהוט וקירות שלא תוקנו ופילס לו שבילים אל המיטה (בסלון, כי אל חדר השינה היה קשה מדי להגיע) ואל השירותים.

ביום החמישי לאתגר המשותף ארעה תקלה. איזה קצר חשמלי איים לקצר את יום העבודה שלנו משמעותית, כיוון שהימים היו ימי חורף קצרים וכהים. היות שכבר התוודעתי להיקף ההסתרה, נותר לי רק לומר ש"נעבוד כמה שנצליח". חלק מהעבודה שלי הוא ההתמודדות עם הפחדים הרבים והמשונים שחפצים ובלאגן מסוגלים לייצר אצלנו.

עברו שעתיים בערך ופתאום, בלי לומר מילה, האדון שלנו תופס את הטלפון, מתקשר לחשמלאי ומבקש ממנו לבא בדחיפות. חצי שעה אח"כ החשמלטור הופיע, תיקן והלך.

אני יודעת שזה נשמע כמו פעולה יומיומית שרובנו לא משקיעים בה בכלל מחשבה, בוודאי שלא רגשות, אבל עבור מישהו כמו צבי זו היתה קריעת ים סוף.

לראות אדם שחי את מרבית חייו הבוגרים בסתר ובבידוד ובבושה כשהוא מצליח לנהוג באסרטיביות קונקרטית בסיטואציה שהוא נמנע ממנה כמה עשורים – אלו הרגעים שעושים לי את זה.

תוך כדי עבודה, עולים הרבה דפוסים שפעמים רבות קשורים לדברים שהם הרבה מעבר לחפצים שנערמו בכל מיני חדרים וארונות. גברת אחרת שהכרתי היא בת לניצולי שואה. נשואה ואם לארבעה, נקרא לה שולה.

חלקנו נחשפנו ל"קשר השתיקה" עוטף הכל השרוי לפעמים בבתים של ניצולי שואה. השתיקה היא כ"כ בסיסית שלפעמים אנשים שגדלים ככה הופכים לצל של עצמם, אין להם קול והם תמיד חרדים. שולה מצאה את עצמה אביזר טכני בביתה שלה, היא מעולם לא למדה להציב גבולות לילדים ולבעלה והבית כבר לא היה שלה. החרדה שלה הביאה אותה לקנות הרבה מהכל ולדחוף את זה בכל מקום אפשרי. שקיות בתוך שקיות, בארונות, על הרצפה, על השולחנות – בכל מקום.

עבדנו רק שתינו. היא לא רצתה שהמשפחה תדע, בעיקר לא בעלה. דיון שחזר על עצמו היה הפחד שלה לשנות מיקומם של דברים שבעלה רגיל אליהם, אפילו אם מדובר בכלים שהיא משתמשת בהם יותר. יום אחרי שסיימנו לסדר את המטבח חיכתה לי הפתעה. ביום האתמול שולה לחמה בי בחירוף נפש כדי להותיר מגירה מסוימת כפי שהיתה כדי להמנע מויכוח עם הבעל. ויתרתי, לפעמים צריך. בבוקר שולה הכינה לנו קפה והראתה לי בגאווה את המגירה.

מסתבר שלראשונה זה שנים היא מצאה את הכח להודיע לבעלה בנעימות נחרצת שהיא צריכה שהמטבח יהיה לה נח. היא הופתעה לגלות שהוא קיבל את הדברים ללא עוררין.

כשדיברתי איתה לאחל שנה טובה שמתי לב שאופן הדיבור שלה השתנה, היא לא לחשה יותר.... היא גם סיפרה שהיא למדה ללכת קצת יתר לאט ולא לרוץ כל הזמן.

נשבעת לכם שיש לי צמרמרת...

יש עוד המון סיפורים, קיצוניים יותר ופחות, וככה זה נראה מהצד השני:

(חתכתי את השמות מטעמי פרטיות כמובן)