מאז ומעולם היו לי עבודות מצחיקות. פעם אפילו תפקדתי על תקן סמיח אחד בחממה ("סגר" בשטחים.. אתם יודעים..) של סולידסטר. אם תהיתם, סולידסטר זה מן פרח עם תפרחת צהובה כזאת. גם אתם הייתם זוכרים את השם אם הייתם מבלים חופשת פסח שלמה בלקטוף אותו, למיין אותו, לאגוד אותו ולספור אותו.

הפסח הבא כבר היה יותר מעניין. הימים ימי התיכון העליזים ואני רעננה וגמישה כנבט צעיר. על פיסת הדשא בפינת דרך נמיר ורוקח קם אוהל גדול וכחול. הקרקס בא העירה. קרקס מדראנו.

מאחורי האוהל עמדו קראוונים קטנים. שם גרו עובדי הקרקס. שני קרוואנים למשפחת מאלפי הקופים. משפחה מקסיקנית שמנמנה וברוכת ילדים. בין המופעים המאמא שלהם בישלה ארוחות וישבה עם הקטנים על שיעורי הבית. לכל הדואגים, הקופים דווקא חיבבו את מרבית בני המשפחה, למרות שאני מודה שמהאב הם קצת נרתעו. אבל אולי כמו שנרתעים ממנהל בית ספר קשוח..

אנשי הטרפז התגלו כ"ילד הרע" של הקרקס. חבורת צעירים חסרי גבולות.

זכור לי במיוחד אנדראה. איטלקי צעיר וחטוב שאיכשהוא הצליח להתעופף בלי להמרח על הרשת למרות לילות שתיה והוללות עם בנות העיר התורנית.

לקצה השמאלי האחורי של המתחם היה קשה להתקרב, מאוד קשה. ענן של ריח סמיך ובלתי מתפשר. מי שלא עמד בתוך אוהל סגור מלא בעשרה פילים באביב התל אביבי, לא הריח צחנה מימיו..

הליצנים, ומסתבר שהקלישאה מדויקת, היו האנשים הרציניים שפגשתי מעודי.

מי עוד? קוסם קצת מפחיד (נדמה לי שהוא היה גרמני, ככה שמחסום השפה שמר את הקרח שלם). אה, כמעט שכחתי, היו גם סוסים. חום אחד היה חביב מכולם (יש לי אפילו תמונה שלו) וכשהסייס לא הסתכל הוא קיבל לפעמים תפוחים..

ואני. מה אני עשיתי שם?

אני ניצלתי את גמישות אצבעותיי ומכרתי יויואים. כן,כן, עליתי וירדתי בין שורות המושבים, בעיקר בהפסקות, עם מגש תלוי ברצועה על צווארי ובין אצבעותיי מרחף לו יויו.

אוי שאתם מאוכזבים...

כבר שנים שאני מחכה להשתמש בזה במשחק "אמת או שקר". אז מה נכון?

"התרסקתי עם אופנוע בהודו" או "עבדתי פעם בקרקס"...

לא. לא טעיתם. אין פואנטה. מן סיפור כזה. רובו אמיתי. חלקו קצת פחות.

מה שכן, בזמנו ידעתי לבצע טריקים די מסובכים בעזרת יויו אחד עם מנורות צבעוניות וכמה אצבעות מיומנות ..