המשולש הקדוש

היחסים בין "המבוגר האחראי" (הורה וגננת) לבין הילד, שווה ערך בדמיוני למשולש שווה צלעות: בקדקוד העליון – הילד, ובבסיסו צלע המורכבת משני קדקודים: ההורה והגננת. כשההשקפה היא שהילד הוא מרכז העשייה החינוכית, הוא המטרה, והמבוגר הוא האמצעי להשגתה באופן נכון.

העשייה החינוכית המתקיימת במסגרות הגיל הרך השונות מורכבת מאוד, וכרוכה במאפיינים ובמרכיבים רבים. אחד מהמרכיבים המשמעותיים ביותר לדעתי הוא "הסביבה האנושית". "הסביבה האנושית" ואיכות הדיאלוג משמעותיים ומהותיים היום יותר מבעבר. כיום, לעשייה החינוכית, ובפרט לטיבה של התקשורת בין הגננות לבין ההורים, יש אחוזי השפעה גבוהים על כל "המשולש".

איכות הדיאלוג תלויה בכל השותפים למלאכה - הילד, ההורה והגננת. שיתוף הפעולה ההדדי בין שלושת הגורמים, בעזרת שיח יעיל ומקדם, ישיג את מטרתו. יהיה זה "דיאלוג מיטיב", המאופיין ביחסים סימביוטיים בין שלושתם.

בעיקר בגיל הרך החיכוך בין הורים לבין צוות חינוכי הוא על בסיס יום-יומי. לכן, יש צורך לתת את הדעת עליו ועל חשיבותו.

מן ההיבט האישי של הילד קיימת חשיבות רבה ששני "המוקדים" יעבדו בשיתוף פעולה: "הבית" והמסגרת החינוכית. נקודת המבט של הילד היא בעיקר חושית, לכן נדרש שיתוף פעולה ונדרשת הלימה בין שניהם, זאת על מנת שהסתגלותו במסגרת החינוכית תהיה בריאה. הדבר תורם רבות להתפתחותו התקינה של הילד.

על "הצלע המבוגרת" – ההורה ואיש החינוך, להקפיד על הקשר ביניהם (ולטפל בבעיות אם מתעורר הצורך). יש לזהות את המקום החזק בקשר בין השניים, ואת המקום החלש שיש לחזקו. כאמור, טובת הילד היא מטרת העל, והמטרה הינה משותפת לכל.

יש לזכור כי ההורה, במרבית הפעמים, פועל מתוך ניסיונו, תפיסת והשקפת עולמו. הוא בדרך כלל (בהכללה גסה), רואה את הילד כחלק סימביוטי ממנו, המשכו הטבעי, ומשום כך קשה לו לא פעם להסתכל מנקודת מבט "חיצונית" על הילד שלו. המסגרת החינוכית חייבת לשאוף להתמקצעות אנשי המקצוע שבאים במגע ב"משולש הקדוש".

קיימים כמה סגנונות הורות, מהם אתייחס לשלושה מרכזיים (באופן סכמתי):

הקבוצה הראשונה, מונה את אלו השומרים על הסגנון היחיד שהם מכירים (בדרך כלל סגנון ההורות שהם מגיעים ממנו, ומכירים אותו ממשפחת המוצא).

הסגנון השני של ההורים, מונה את אלו שפועלים על פי האינסטינקטים ההוריים שלהם, שאינם בהכרח אוטומטים.

הסגנון השלישי מתייחס לאלו שמעבדים כל סיטואציה וסוגיה חינוכית שהם נתקלים בה בתהליך הגידול של הילדים, ופונים לקבל עזרה וסיוע בסיטואציה שבה הם חווים קושי.

מנקודת מבטי ולפי השקפת עולמי, בעולם שעובר תהפוכות ושינויים חברתיים, טכנולוגיים וגלובליים, לא ייתכן מצב שבו אנשי החינוך יעסקו אך ורק בפדגוגיה (תורת חינוך הילד), ודידקטיקה (תורת הלמידה). קיים ומתבקש צורך מהותי להתמקצע בתחום.

אנשי החינוך הם אנשי המקצוע בתפקיד, ומתוקף תפקידם הם האחראים לרוב על סגנון ההתקשרות שלהם עם ההורים. אין זה אומר שהם האחראים הבלעדיים על היחסים, אבל הם אלו שצריכים לתת את הדעת, לאפיין את סגנון ההורות, להתאים את "השפה" המיוחדת לכל סגנון, ולהקפיד שתהיה מתובלת בשפת הלב, שהיא שפה שפותחת ומאפשרת דיאלוג.

יש לזכור: ההורים אינם מקשה אחת, אלא רובד עשיר ומגוון של סגנונות.

במציאות היום-יומית בגן הילדים קיימת דינמיקה. לעתים ההורה נוטל בה יוזמה, ומגייס את הגננת לטובת התהליך, ולעתים קורה שהגננת המיומנת מגייסת את ההורה לטובת התהליך.

מניסיוני רב השנים איכות הקשר בין הגננת לבין ההורה הינה גורלית להצלחה של ההורה עצמו בתפקידו מול הילד. עם זאת היא גם המפתח להצלחתה של הגננת בעבודתה, כלומר, עמידה במשימתה החינוכית, ובהתפתחותה האישית והמקצועית.

ככל שהגננת תופסת את עצמה כבעלת מקצוע (פרופסיה), מתמקצעת, ובעיקר מפעילה שיקול דעת מקצועי שמשלב בין חוכמת הלב (אינטליגנציה רגשית) ובין שכלתנות - היא פוסעת ב"דרך המלך".

לא אחת יש לעשות מעשה.

אני רואה בחינוך במאה ה-21, הזדמנות פז לנתיב חדשני:

אחריות משותפת להכין את ילדינו ל"עולם המחר".

מתוך: דלת הגן פתוחה לדיאלוג (2018)

לרכישת הספר "דלת הגן פתוחה לדיאלוג" באתר או ישירות דרכי רונית 0528229251