מול סיפורי האימה של עובדים על ניצול, עושק והתעמרות של מעבידים, יש גם מקרים הפוכים- שבהם מנצלים עובדים את הסימפטיה הטבעית כלפיהם בהיותם לכאורה הצד החלש במערכת היחסים לצורך "חליבת" תנאים שאינם מגיעים להם. בחרנו הפעם להביא שני מקרים שאנו מכירים אישית ועומדים מאחורי כל העובדות המתאורות בהם:

מ' הוא בעל חנות בן 89. העובדת (האחת) שלו הגיעה לגיל פרישה והודיעה לו על רצונה לעזוב. מ' החליט שבגילו אין ברצונו להכשיר עובדת חדשה ולכן יסגור את החנות. להפתעתו, קיבל מכתב מעורך דין של העובדת בקשר לזכויות המגיעות לה (בלי שיחלוק כלל על זכויותיה).

מ' הורה לרואה החשבון שלו להכין תחשיב מלא של כל הזכויות המגיעות לעובדת ושילם לא את מלוא הסכום. במקביל לקבלת הכספים, חתמה העובדת על אישור קבלה ואי קיום תביעות נוספות.

למחרת ביצוע התשלום, קיבל מ' זימון לבית הדין לעבודה בתביעתה של העובדת נגדו. בגיל קרוב ל 90, לאחר שמעולם מימיו לא תבע ולא נתבע, צריך האיש לשכור עורך דין ולהתמודד עם תביעה בגין כספים שכבר שילם!

המקרה השני הוא סיפורו של י'. י' שכר את מ' לשלושה חודשים כדי להחליף עובדת אחרת שלו שיצאה לחופשת לידה. בהודעה על תנאי העבודה נאמר במפורש שהמשרה מוגבלת לשלושה חודשים. במהלך אותם שלושה חודשים הודיעה לו מ' כי היא בהריון.

לשאלתו של י' הסבירה לו מ' כי היא לא תהיה זכאית לדמי לידה מאחר ואין לה את תקופת ההכשרה הנדרשת. לכן, החליט י' (בניגוד מפורש לעצת עורך דינו שהמליץ "תזרוק אותה מיד"!) להמשיך ולהחזיק את מ' עד הלידה כמעשה של חסד כדי שתקבל את דמי הלידה.

בגין המעשה הטוב שלו, נתבע י' מייד אחרי תום חופשת הלידה על ידי מ' כדי שישלם לה חודשיים משכורת, פיצויי פיטורין ועוד כהנה וכהנא. י' שכל מה שרצה וניסה הוא להוסיף קצת טוב לעולם ולעובדת שלו נתבע לשלם סכומים וכאשר התייעץ עם משפטן התשובה שקיבל היא "תתכונן לשלם, אף אחד לא יקשיב לך בבית הדין לעבודה".

מה המסקנה? מה הלקח? שלעיתים המעביד צודק ולא ברור שהאמת נמצאת עם המקופחים והמסכנים לכאורה. אם יקום מחר מעסיק ויגיד "אני מנוול כהגנה עצמית לפני שיתנוולו אלי" לא ברור שאדע מבחינה מוסרית מה לענות לו.