יו"ר הרשות למסים יהודה נסרדישי מונה לתפקידו בחודש אפריל 2007 כמנוי זמני בעקבות המשבר שהתגלע ברשות עם מעצרם של יו"ר הרשות דאז ביחד עם עוד מספר בכירים. המנוי הפך לקבוע ונסרדישי, משרת ציבור במובן הטוב של המילה המשיך בתפקידו (למרות שמועות ששר האוצר ביקש להחליפו).

האיש, שהוא מאנשי המפתח בניהול הכלכלי של מדינת ישראל היה אמור לפרוש לגמלאות ב- 30 באפריל 2011. באופן טבעי, היה על הנהגת המדינה (למעשה, שר האוצר) למנות לו מחליף זמן מספיק מראש כדי שתוכל להתבצע חפיפה מסודרת.

בפועל, ועדת האיתור לצורך מציאת ה"יורש" הוקמה רק ב- 30 במרס 2011, חודש בלבד לפני מועד הפרישה. כאשר הועדה סוף- סוף החלה לפעול היא ביקשה למנות אדם שלא עמד בתנאי הסף שלה עצמה. לאחר מכן המליצה לשר על אדם אשר השר לא קיבל את ההמלצה ונכון להיום (4 חודשים אחרי מועד הפרישה המתוכנן) אין מחליף מיועד.

כתוצאה, מועד פרישתו של נסרדישי נדחה שוב ושוב והאיש עדין מכהן בתפקידו.

מצד אחד, ניתן לאמר שלא נורא- המדובר באיש מקצוע מוערך ביותר, שעשה ועושה את תפקידו בצורה מעולה ובכלל- העניין של השלכתו של עובד טוב בהגיעו לגיל מסויים יש בכך טעם לפגם. הבעיה העיקרית (אם בכלל) היא שבהיותו מודע לקוצר ימיו בתפקיד סביר שהחלטות מסויימות נדחות ולא מתקבלות.

מצד שני- ככה מתנהלים? זה מה שהיינו מצפים מהאחראים על ניהול הצמרת הכלכלית של מדינת ישראל? זה לא שתאריך הפרישה בא כהפתעה. זה לא שחל ארוע בלתי צפוי. הכל היה ידוע וניתן לתכנון מראש. אם השר והממשלה מתנהלים כך מול תהליך סטנדרטי ומקובל כיצד ניתן לבטוח בהם מול אירועים פחות צפויים ויותר דרמטים?

אם להסיק משהו ממקרה פרטי זה- יש לנו מה לדאוג...