תקנות מס הכנסה אמורות להסדיר ולקבוע דברים אשר החוק אינו מפרש עד תומם. כך, למשל, יש תקנות לגבי השיעור המותר בניכוי מהוצאות הטלפון הסלולרי, הוצאות הרכב וכד'.

הבעיה היא שהתקנות מתעדכנות לעיתים רחוקות וכתוצאה נוצרים מצבים בהן התקנות פשוט לא מתאימות למצב בשטח.

דוגמה טיפוסית היא הוצאות טלפון קוי עבור מי שמנהל את עסקו מהבית (הציטוט מהתקנות עבר עריכה לטובת הקוראים):

(א) לא יותרו בניכוי הוצאות בשל החזקת טלפון במקום מגוריו של הנישום, זולת אם הוכיח כי בית המגורים משמש את עיקר עסקו או משלח ידו של הנישום
(1) היו הוצאות החזקת הטלפון בסכום שאינו עולה על 22,500 שקלים לשנה, יותר בניכוי הסכום בגובה 80% מהוצאות החזקת הטלפון או חלק הוצאות החזקת הטלפון העולה על 2,300 שקלים, לפי הנמוך;

יקום מי שחשבון הטלפון הקוי שלו גבוה משמעותית מ- 200 שקל לחודש. בעולמנו, כאשר אחוז כה עצום מהתקשורת עובר לחברות הסלולר, כאשר יותר ויותר משפחות כבר אינן מחזיקות טלפון קוי, מי שהותיר את ההוראה הזו פשוט חי בעבר.

בהנהלת הרשות למסים עסוקים בדברים שברומו של עולם כגון הדיווח המקוון ו/או מיזוגים שונים ומשונים. אבל את הדברים הקטנים, היום יומיים, של העסקים והעוסקים הפשוטים המהווים 80% מהאוכלוסיה (אם לא יותר) פשוט מזניחים.