היום אני מבקשת לשתף אתכם בפניה אישית שקיבלתי. חברה שמאוד התחברה לאחד הציורים שציירתי השבוע, פנתה אלי וביקשה מעומק ליבה שאשנה עבורה משהו קטן. היא הסבירה לי ש"בעולם של הציור רוצים שיהיה מושלם. זה סוג של מראה מתוקנת לחיים." הבקשה שלחה אותי לבירור עצמי. מאוד הזדהיתי עם הבקשה. אני גם רוצה שיהיה 'יפה ומושלם'. אך בתוך תוכי ידעתי שכל ניסיון לשפץ, ליפות, לתקן - רק יהרוס. על מנת לשתף בתובנותי אפתח בדיון המתנהל בספר כוזרי בנוגע ליופי ושלמות השפה העברית. מלך כוזר מבקש להבין מדוע שפות זרות 'שלמות ועשירות יותר' מהלשון העברית. מדוע עולות הלשונות האחרות על הלשון העברית בשירים השקולים המותאמים לניגונים? הוא מחפש לברר 'מה מעלתה של העברית על פני שאר הלשונות?' הרי העברית היא שפה פחות 'יפה'. ישנן שפות הרבה יותר מפותחות בעלות אוצר מילים גדול יותר. ובכלל, לחלקן גם צליל 'יפה יותר'. משיב החבר - "בניגונים המכוונים לפעול פעלתם על הנפש, אין צורך ליפי המליצה השקולה." בהמשך הוא מוסיף - "תעינו ומרינו" בניסיון שלנו לחקות את האומות להכניס את העברית למשקליהם. הלשון העברית נועדה לאחד בני אדם. ליופי יש מחיר. כשאנחנו מתמקדים ביופי החיצוני, בניסיון להרשים אחרים וליפות את הדברים אנחנו הרבה פעמים מוותרים על הפשטות המחברת, על המשמעות והרעיון, על העיקר. אינני ציירת, לכן אני גם לא יודעת לצייר 'לפי הזמנה' וגם לא 'לתקן על פי בקשה'. אני משתמשת בצבע כדי להביע חוויות, מחשבות ורגשות פנימיים. אני משתדלת לתת לנשמה שלי להחליט מה הצורה, הצבע, המכחול והתנועה שהיא רוצה. זאת עבודה פנימית לא פשוטה ומיומנות שהולכת ומתפתחת. ברגע שאני עסוקה ב'מה יחשבו' על הציור או 'האם הוא יפה?' – איבדתי את החיבור. יצירות שהצליחו לחבר הרבה אנשים הן יצירות של אמנים שיצרו מתוך חיבור לעומק הוויתם. אנשים שהתעסקו עם הפנים ולא עם החוץ. ללמוד לצייר ציור אינטואיטיבי הוא לימוד אחר לגמרי מללמוד לצייר. בשיעור ציור, כגון שרטוט לומדים בדרך כלל איך לצייר שיצא יפה. המיקוד הוא ב'חוץ'. בציור אינטואיטיבי, ציור פנימי, לומדים להקשיב ולהתחבר לפנים. מיומנות שנרכשת לאו דווקא עם עיפרון ביד. יצירה מוצלחת איננה בהכרח יפה או מושלמת. יצירת מוצלחת היא יצירה שיוצרה יצר אותה מתוך חיבור אל פנימיותו, ולכך נאמנותי. חברה יקרה, מקווה שהשבתי לי – לך. חודש טוב ומבורך ושבת שלום, רותי