יש סיפורים שמספרים על במה… ויש סיפורים שפוגשים אותך בדיוק ברגע הנכון. אני ירון אנטניר, וזה הסיפור לשבת מס 4. פרשת השבוע נקראת "במדבר." היא פותחת ספר שלם עם פעולה שנשמעת משעממת לגמרי: לספור אנשים. אבל אני תמיד עוצר שם. כי ספירה היא לא רק מתמטיקה. ספירה היא הצהרה: **אתה קיים. אתה נחשב. אתה לא שקוף.** כשהתורה אומרת - ספור אותם - היא לא מחפשת מספרים. היא אומרת: תראה אותם. תקרא להם בשם. תכיר בהם. ויש אנשים שחיים שנים שלמות בלי שמישהו ספר אותם. לא ראה אותם. יום ירושלים. אחד הימים הכי עמוסים בוויכוחים בישראל. אבל אני לא רוצה לדבר על הפוליטיקה. אני רוצה לדבר על הסיפור שמתחת. על עיר שהייתה מחולקת. שהיה בה קיר. ושנים ארוכות - חצי ממנה לא נספר.לא נראה. לא נכלל. חי בתוך חומות שאנשים בצד השני כבר שכחו שקיימות. ב-1967 הקיר נפל. ופתאום העיר גדולה ממה שחשבו. שלמה יותר. מורכבת יותר. אמיתית יותר. ירושלים ב-1967 לא הייתה עיר שבורה. היא הייתה עיר פצועה. יש הבדל. שבור - זה כשמשהו נשבר ואי אפשר לתקן. פצוע - זה כשמשהו נפגע, אבל יש בו עוד חיים. עוד אפשרות. עוד סיפור שלא נגמר. אני מכיר את ההבדל הזה מקרוב מאוד. כי ארבעים שנה הלכתי בחיים וחשבתי שאני שבור. שאני סוג של אדם שהייצור שלו יצא לא תקין. מערכות יחסים שלא החזיקו. עסקים שקרסו. חרדות. הסתגרות. שאלות שלא ידעתי לשאול. ועוד דבר - לא ידעתי שאני לא נספר. לא לעצמי, ולא לסביבה. הפצע היה שקוף - בלתי נראה לכולם, כולל לי. עד שמישהו אמר לי משפט אחד שהחליף לי את הכל: **"אתה לא מקולקל. אתה פצוע."** ואז הכל התחיל להיראות אחרת. כאילו מישהו סוף סוף ספר אותי. השבוע קרו לי שני דברים אישיים. הדבר הראשון - לואיס, כלב הסיוע שלי, קיבל את תעודת ההסמכה שלו. עבר את כל המבחנים. ועכשיו זה רשמי. ואני רואה אותו, ואני חושב - הוא לא עשה שום דבר שהוא לא עשה מהיום הראשון. הוא היה שם, לידי, קשוב אלי. השינוי היחיד הוא שעכשיו יש תעודה שאומרת שזה מוכר. שזה **נספר**. שזה רשמי. ויש משהו מאוד אנושי בצורך הזה - שמישהו יגיד לנו: "כן. מה שאתה עושה - זה נחשב." הדבר השני שקרה השבוע - הספר שלי יצא מהדפוס. "לא הייתי מקולקל, הייתי פצוע." שנים של עיבוד. שנים של כתיבה. שנים של להחליט שהסיפור שלי שייך לא רק לי. כי יש שם בחוץ אנשים שחיים עם פצע שקוף - ולא יודעים שהם פצועים. הם חושבים שהם מקולקלים. ויש משפחות שאוהבות מישהו כזה ולא תמיד יודעות איך לגעת בו בלי לפגוע. הספר הזה הוא ניסיון לספור אותם. לומר: **אתה קיים. אתה נחשב. אתה לא לבד.** אז השבוע יש לי במדבר, יש לי ירושלים, יש לי לואיס, ויש לי ספר. וכולם מדברים על אותו דבר - על הצורך האנושי הבסיסי ביותר: שמישהו יראה אותך. שמישהו יספור אותך. שמישהו יגיד - **אתה כאן, ואתה חשוב.** אם משהו בסיפור הזה נוגע בכם - ביוני אני עושה ערב השקה לספר. ביום שני, ה-8 ביוני, בשעה שבע וחצי, בספרייה העירונית בבת ים. ערב סיפור בגובה העיניים. הכניסה ללא תשלום. המקומות מוגבלים. רוצים לבוא ולהנות גם ממופע סיפור "50% נכה ב 100% בן אדם" הרשמה מהירה באמצעות הווטצאפ: 👇 bit.ly/book_reg העדפה לטופס רגיל? לחצו כאן 👇 bit.ly/has-fo אם הסיפור הזה פגש אותך - כנראה שהוא היה צריך להגיע אליך בדיוק עכשיו. אני ירון אנטניר, נתראה בסיפור הבא. ולפעמים… גם פנים אל פנים.