פתיחת שנת הלימודים זו תקופה מאוד משמחת ומרגשת בקרב הורים רבים, בעיקר אלו ש"קרעו" את עצמם לדעת במהלך חופשת הקיץ, וניסו בלוליינות מדהימה לשלב בין מחויבויותיהם השונות, אשר לא פחתו או השתנו בתקופה זו, לצד הצורך לשמור ולבדר את הילדים. בראשון לספטמבר מורגשת, כמעט נשמעת, אנחת רווחה כוללת ברחבי הארץ, של כל אותם הורים/ לוליינים, אשר עתה מגיעה להם תעודת הצטיינות בהישרדות של עוד קיץ בישראל.

יחד עם זאת, במודע או שלא במודע, שמחה והתרגשות אינם הרגשות היחידים שמלווים את ההורים בפתחה של שנת הלימודים. הורים, אשר שולחים את ילדיהם למסגרת לראשונה, נשמע מהם גם סוג של עצב, פחד ועוד. הורים בעלי ניסיון, אולי כאלו שילדיהם לא הוכיחו את "עצמם" (או יותר נכון את פנטזיית ההורים) בשנה הקודמת, יחושו אולי תקווה, או לחלופין חרדה מסוימת, שכלפי חוץ תבוא לעתים לידי ביטוי בטון תקיף במילים כגון: "השנה את/ה צריך/ה להוכיח את עצמך..." וכ'ו.

במאמר זה ברצוני להתייחס להורים אשר עימם אני נפגשת על פי רוב בקליניקה שלי, הורים לילדים בגיל בית הספר היסודי. ומה מיוחד בבית הספר היסודי?

זה קורה גם לפני, בגן, אבל משום מה לרוב זה מתפרץ בבית הספר היסודי. מה זה "זה"? מה "מתפרץ"? השיחזור. ב"שיחזור" כוונתי, למקרים בהם חוויות של הילדים בביה"ס דומות לחוויות ההורים בביה"ס בילדותם, כך שדרך הילדים ההורים "משחזרים" (חוזרים שוב על) חוויותיהם עצמם. זו לא חייבת להיות אותה חוויה עצמה בדיוק, יתכן וילד יעבור חוויה שמבחינה רגשית, תפעיל אצל ההורה חוויה אחרת שלו מהעבר, הקשורה לשלב חיים זה.

בבסיס הפסיכואנליזה, עומדת ההנחה, כי חלקים מזכרונות של אירועים מהעבר ממשיכים להשפיע על חייהם של בני אדם בהווה (מיטשל ובלאק, 1995). הגילוי פורץ הדרך של ד"ר פרויד וד"ר ברויר, אשר פורסם לראשונה בשנת 1893, הצביע כי ה"היסטריה" המתבטאת בקרב מבוגרים, נובעת מזכרונות ורגשות שמעולם לא נחוו באופן רגיל, נותרו לכודים בתוך הנפש (בלא מודע) ועולים בצורת סימפטומים פיסיולוגיים ורגשיים בשלבים מאוחרים יותר. חוקרים רבים התייחסו בהקשר זה לתופעות שונות בקרב בוגרים: טראומה, אלימות, תוקפנות, התקפי זעם, מחלות פסיכוסומטיות, דיכאון, חרדה ועוד. אך לא רק.

לכולנו יש לא מודע, כך שלכולנו יש זכרונות שאיננו זוכרים, רגשות שבפועל איננו מרגישים, או מרגישים ומדחיקים, או מרגישים ולא יודעים מה ולמה אנחנו מרגישים. ולכן, כאשר הורה מגיע אליי לראשונה, לאחר שמיעת סיבת ההגעה בהווה, הקשורה לילדיו ו/או לצוות בית הספר, אני מבקשת לשמוע גם על עברו של אותו הורה: איך היתה חווית הלימודים עבורו, איזה מין תלמיד הוא היה, מצבו החברתי אז והיום ועוד. וזאת מכיוון, שההנחה שלי היא שחוויות ילדותינו משפיעות על התנהגותינו כיום בכל תחומי החיים ובפרט בכל הנוגע לילדים.

שלב גיל בית הספר הוא שלב חשוב מאוד בחיינו. אריקסון (1976), פסיכואנליטיקן אשר חילק את חיי האדם לשלבים התפתחותיים, קרא לשלב זה "גיל החביון", והגדיר את תקופת הלימודים כתקופה המאופיינת בהישגיות וגיבוש הערך העצמי דרך הדמויות המשמעותיות. בשלבי החיים הקודמים, היו ההורים (ודמויות מטפלות אחרות) הדמויות הדומיננטיות ביותר בחיי הילד. עם הכניסה לכיתה א', מופיעות דמויות משמעותיות נוספות המשפיעות על הילדים לא פחות מההורים: מורים, בית הספר, החברים והסביבה איתה הם נמצאים במגע. כיצד הורים מגיבים לשינוי זה בחייהם ובחיי ילדיהם? כיצד אם, שעד כה בנה היה מאוהב בה כחלק משלב החיים הקודם, שנקרא "תסביך אדיפוס" (למרות המילה "תסביך" זהו שלב טבעי ונורמטיבי לחלוטין), תגיב להשתחררות של הבן ממנה ומאהבתו העיוורת ולרצונו לבלות יותר עם בני גילו? כל הורה מגיב אחרת, והתגובות השונות תלויות- איך לא- בין היתר, באותן חוויות מוקדמות מילדותם של ההורים עצמם.

דוגמא- התגובה ההורית של לימור לקשיים של בנה בביה"ס

לימור (שם בדוי), גרושה ואם לילד בן 9, תלמיד בכתה ג'. היא הגיעה אליי בעקבות המלצה של יועצת בית הספר, בשל קשיים שחווה צוות בית הספר מול התנהגותו של הבן. התנהגות זו כללה דיבור חצוף לצוות המורים והמנהל, התעלמות מהוראותיהם, יציאה ללא רשות מהכיתה, התפרצויות זעם ואי הכנת מטלות. בשיחות הראשונות עם לימור, קיבלתי מידע והתרשמות כללית לגבי חייה בעבר ובהווה. היא תיארה את ילדותה כקשה ועצובה, הוריה נפרדו בילדותה, היא סבלה מאלימות מאימה ומפגיעה מינית קשה מבן זוגה החדש של האם. בשל חוויות אלו, שכללו קורבן (לימור) ותוקפן (האם ובן הזוג), קרה ללימור משהו שקורה הרבה פעמים לילדים שעברו התעללות. התגבשה בתוכה אישיות בה מופנמות תכונות של קורבנות ותוקפנות לסירוגין, ולעתים גם בו זמנית (המונח "תוקבן" מתאים במקרה זה). כמו קורבנות ילדות רבים, לימור סבלה מחוסר אמון במערכות ("המבוגרים") ומזעם בלתי מובן כלפי בעלי סמכות. תגובתה של לימור לבעיות ההתנהגות של בנה בבית הספר היו בעיקר להגן על בנה, לטעון שהוא קורבן של המערכת ("מאשימים תמיד אותו"), ולתקוף בחזרה את הצוות והמנהל.

במהלך פגישותינו, החלה לימור להבין את הקשר בין חוויות ילדותה לבין תגובותיה למערכת בית הספר של בנה. היא החלה לראות יותר מן המציאות, ואת ה"צד השני", של הצוות החינוכי. היא הבינה כי בינה לבין בנה נוצר קשר סימביוטי, וכי עליה לעשות הפרדה רגשית בינה לבין בנה. היפרדות זו מהסימביוזה סייעה לה להתחיל לראות את בנה כפי שהוא ולחפש עבורו פיתרון שיסייע לבעיותיו הרגשיות. בנוסף, הבינה שבכך שהיא מגנה על בנה וצועקת על צוות ביה"ס או מביעה כלפיהם זלזול, לא רק שהיא אינה עוזרת לו, אלא אף מחבלת ביכולתו להצליח בשלב זה של חייו. ככל שהגנה יותר על בנה בדרכים תוקפניות, כך זלזל הבן יותר ויותר בצוות החינוכי והתקשה להקשיב להוראותיהם. בנוסף, בקרב צוות ביה"ס שחשו בתוקפנות שלה כלפיהם, נוצרה תחושה של עוינות כלפיה וכלפי הבן, מה שחיבל ביכולתם לבחון אפשרות שלפיה במקרים מסוימים באמת הילד הואשם לחינם. לימור החלה לשתף פעולה עם הצוות ולהתמודד עם התנהגותו של בנה בדרכים מיטיבות יותר ופחות מתוך פגיעותיה הרגשיות אליהן הפכה יותר ויותר מודעת.

הדוגמא של לימור נשמעת אולי קיצונית, אך זו רק אחת מבין אימהות ואבות רבים אשר מופעלים בצורה רגשית לא מודעת בהתמודדות מול קשיים שחווים ילדיהם בבית הספר. הורים רבים מופתעים לעתים לגלות עד כמה תגובתם הרגשית חזקה לחוויות שילדיהם עוברים בבית הספר, לטוב ולרע. מכיוון שבמקרים רבים, תהליכים אלו אינם מודעים, נראה הורים שמופעלים על ידי אותם רגשות ובנסיון להגן על ילדיהם למעשה נוקטים בגישות אשר בסופו של דבר, אינן מסייעות לילדים לעבור שלב זה בצורה מיטיבה, אלא להיפך.

אז מה עושים? כמו בכל דבר, באמונה שלי, השלב הראשון הוא: מודעות. עלינו להכיר את עצמינו, את החלקים השונים באישיותינו, את הכוחות והחולשות, ככל האפשר. השלב השני, הוא: לחשוב לפני שמגיבים. לדוגמא, במקרה של לימור, כאשר הילד סיפר על התנכלות של המורים כלפיו, מומלץ היה ללימור לקחת רגע ולנסות להבין מספר דברים:

א) להבין מהילד מה בדיוק קרה בחוויה שלו ב) לנסות להבין אילו רגשות מתעוררים בה בעקבות מה שסיפר בנה ג) לשקול אם וכיצד להגיב ד) כמובן שלפני כל תגובה, כדאי לברר עם גורמים נוספים (בהסכמת הבן) שנכחו במקום מה קרה לפי נקודת מבטם (תלמידים אחרים, מחנכת ועוד). ה) לפני שמגיבים מול צוות ביה"ס, כדאי להכין את הילד: לשתף ברצון להגיב ולראות כיצד הוא מרגיש לגבי זה. יש ילדים שתגובת הורה תעשה להם מאוד לא טוב ורצוי להתחשב בכך. ו) בזמן תגובה מול הצוות החינוכי כדאי להגיע רגועים ככל הניתן. מומלץ לקבוע שיחה טלפונית או פגישה מראש עם המורה/ מנהל על מנת לייצר אוירה של הקשבה מקסימלית. זיכרו: ככל שהקשר ביניכם ובין צוות בית הספר יהיה חיובי יותר, כך יוכל ילדכם להתרכז בחלקים הנעימים שכרוכים בשלב זה של חייו.

מבחינתי, "הצלחה" בגיל בית הספר היסודי, אינה באה לידי ביטוי בציונים גבוהים או לאיזו חטיבת ביניים יתקבלו הילדים. אני רואה  "הצלחה" בשלב זה, כהצלחה התפתחותית של שלב החיים הזה לפי אריקסון: לסיים ביה"ס יסודי עם תחושה של ערך עצמי, יכולת ומסוגלות בנוסף לרכישת מקום בחברה.

אך אם חשבתם שאין קשר בין האוירה בה גדלים הילדים בבית, לבין הצלחתם בבית הספר, טעות בידכם. על מנת להצליח במשימות הכרוכות בגיל החביון, זקוקים הילדים לאוירה תומכת, בטוחה ונעימה ככל הניתן בבסיס ממנו הם מגיעים לבית הספר ואליו הם חוזרים, כלומר: בבית. למרות שלכאורה מגיל זה והלאה נראה שאת ילדכם מעניינים אנשים אחרים, וכי אתם והבית פחות חשובים, לא כך הדבר. הבית הוא תמיד הכי חשוב. ובתוך הבית הכי חשובים אלו שבתוכו: בני המשפחה והאוירה בינכם.

לכן, בחלק הבא אתן דוגמאות לשלושה נושאים עיקריים שעלולים לעורר תגובות הוריות רגשיות, ואציע חלופות בריאות יותר עבור ההורים ובעיקר עבור הילדים (והקשר בינהם):

א. נושא: הכנת שיעורי בית

השפעה: גורם ללחצים הן אצל הילדים והן אצל ההורים וכן בקשר ביניהם ובאוירה הבייתית

תגובה רגשית לא מודעת/ סימביוטית: ישנם הורים אשר נוטלים את האחריות להכנת שיעורי הבית על עצמם, בכך שמזכירים לילדים להכין בכל יום, בודקים ומבררים אם הוכנו, ובמקרים קיצוניים מכינים את שיעורי הבית בעצמם

השלכות עתידיות לתגובה: ילד שהוריו לא מסתפקים בשאלה באם הכין שיעוריו, אלא מבקשים לבדוק ו/או בודקים את היומן/ תיק, חווה חוסר אמון של מבוגרים כלפיו. חוסר אמון כזה עלול לגרום לדימוי עצמי נמוך, לחוסר אמון בעצמו וביכולותיו. הורים שמכינים את השיעורים בעצמם, עלולים לפגוע בכך במוטיבציה של ילדיהם לטווח ארוך, בביטחון ובדימוי העצמי שלהם ועוד

חלופה : לפני תחילת כיתה א' מומלץ לבצע הכנה ארוכה והדרגתית לילד, להסביר על שיעורי הבית וחשיבותם, וללמד אותו כי האחריות על הלימודים ככלל והכנת שיעורי הבית בפרט הינה שלו. כאשר הילד מכין שיעורים כדאי להישאר בקרבת מקום (למשל בחדר אחר בבית), להביע נכונות לעזור בעת הצורך, עם העברת האחריות והאמונה ביכולתו להצליח

ב. נושא: סדר היום

השפעה: סדר יום שאינו קבוע, ברור ומובנה עלול ליצור בבית אוירה של כאוס ואי בהירות, ועלול ליצור גם מתחים כאשר ההורים מוצאים עצמם מנסים לדרבן ולשכנע את הילדים לעבור מפעילות לפעילות (ש"ב, רחצה ועוד)

תגובה רגשית לא מודעת/ סימביוטית: גם כאן יש הורים שנוטלים את האחריות, ומוצאים עצמם בשיכנוע תמידי של הילדים לבצע פעולות יומיומיות, החל מקימה בבוקר והתכוננות לביה"ס וכלה בהכנות ליום המחרת ושינה. שיכנוע זה מתיש את ההורים, והורים מותשים הם הרבה פעמים הורים עצבניים ולא קשובים.

השלכות עתידיות לתגובה: ילדים שהוריהם מדרבנים אותם לבצע פעולות יכולים להפנים זאת ומאוחר יותר בחייהם לדרבן את עצמם לפעולה וזה מצויין. בשלב מסוים, האחריות לעשייה כדאי שתעבור לילדים, מתוך אמונה ביכולתם. ילד מגיל מסוים מרגיש שהוא יכול לבד ואם עדיין מזכירים לו לבצע פעולות, זה עלול ליצור תחושה של הקטנה וחוסר אמונה ביכולותיו

חלופה : סדר היום רצוי שיהיה ברור אך לא נוקשה. סדר יום קבוע הינו אחד מגורמי הרוגע הקיימים, ראו במקומות כמו בתי אבות, הוסטלים ואף בתי מלון, בהם סדר היום ידוע מראש ואין צורך לדון בו או לריב לגביו. מי שקובע את סדר היום הם המבוגרים, כאשר עליהם להישאר קשובים וגמישים לצרכי הילדים המשתנים. מגיל מסוים ניתן להחליט על סדר היום ביחד עם הילדים.

ג. נושא: קימה ושינה

השפעה: שני גורמי מריבות ומתח ידועים בבתים הינם: התארגנות הבוקר והלילה. ילדים רבים מתקשים לקום בבוקר ומתארגנים באיטיות רבה ש"מטריפה" את ההורים. ילדים רבים מתקשים גם ללכת לישון ולהירדם.

תגובה רגשית לא מודעת/ סימביוטית: בשעות הבוקר והלילה ישנו רבות פער בין הקצב של ההורה, אשר ממהר (בבוקר) ומצפה לשקט (בערב) לבין הצורך של חלק מהילדים במעבר איטי והדרגתי בין שינה לערות ובין ערות לשינה. פעמים רבות אלו הזמנים בהם מתפרצים ריבים משפחתיים ובמקרי קיצון גם אלימות כלפי הילדים

השלכות עתידיות לתגובה: ילדים בד"כ קשובים עדיין לעצמם ולצרכי גופם, דבר שאנו המבוגרים התרחקנו ממנו. כאשר המציאות מלחיצה ולא מותאמת לקצב של הילד, יש להבין ולכבד זאת, ולסייע לו להתאים עצמו. ילדים אשר גדלים באוירה לא מכבדת ומלחיצה, בה הורים שקועים בלחץ שלהם עצמם ומוציאים את הלחץ על הילדים, גדלים להיות לפעמים מבוגרים לחוצים ולא קשובים לעצמם, כאלו שמרצים אחרים, עצבניים וחסרי ביטחון

חלופה : כאשר רואים שילד מתקשה במעברים שבין שינה לערות וערות לשינה, יש לסייע לו ככל הניתן. גם אם הילד "כבר גדול", אם הוא לא עומד בזמנים- הוא צריך את עזרתכם. ולכן, מבלי להעביר תחושה של כישלון או בושה, נסו לסייע: לעמוד לידו כשמתעורר ולומר לו מה הצעד הבא שעליו לעשות (להתלבש/ לגשת למקלחת וכו'), וכך מצעד לצעד עד שיסיים. יתכן ותצטרכו לחזור על פעולה זו מספר רב של פעמים, עד שהילד יתרגל לקצב הנדרש.

תודה ל: מיטשל,ס.א., ובלאק,מ.ג.(1995). פרויד ומעבר לו. ישראל: תולעת ספרים

            אריקסון, א.ה.(1976).  ילדות וחברה. תל אביב: ספרית פועלים