אחד המיתוסים שאנחנו גדלים על ברכיהם בחברה המערבית הוא שמהרגע שילד נולד, הוא  מתחיל בעצם מסע של התנתקות מהוריו, עד הפרידה המיוחלת בגיל בוגר, שמבטאת עצמאות והסתגלות, הנחשבות הישג כה נחשב ונכסף. העצמאות והניתוק מתערבבות במיתוס הזה ומביאות הורים לחשוב, לעתים, שעצמאות פירושה ניתוק.

ובכן, ברצוני להפריך את המיתוס הזה...

המיתוס "עובד" כך, שהורים צעירים חווים כבר עם לידת תינוקם, את העצבות שבפרידה המאוחרת, שתתרחש בעוד כמה עשרות שנים, וכבר להם נדמה שלא מדובר באותה פרידה טבעית, של אדם בוגר שממשיך בחייו, ונשאר קרוב למשפחתו הגרעינית ומוזן ממנה, אלא לעתים קרובות ההורים הצעירים כבר תוהים, אם יצליחו באמת להיות שם עבור ילדם בעוד שנים רבות או לא רבות? האם ירצה בקרבתם? האם יצליחו במקום שהוריהם נכשלו, והוא ירצה להמשיך להיות בקרבתם? כאילו נגזר עליהם לצעוד מעתה בנתיב, שכעת הוא קרוב רק מכורח היות תינוקם רך וחסר אונים, אך סופו התרחקות...

הורים אלה מביטים לעתים בהשלמה או בכעס על מערכות היחסים שלהם עם הוריהם, לעתים, מערכות יחסים שהם עצמם בחרו להיחלץ מהן, או שמעולם לא זכו בהן לתמיכה מתמשכת, ובטח שלא אחרי שהגיע לבגרות ועצמאות.

אלה מההורים שזוכים לומר בשלב מתקדם של ההורות שלהם, שהם מחוברים בנימי נפשם למשפחתם הגרעינית, יצליחו כנראה להנחיל לילדיהם בדיוק את אותם ערכים, אך יותר הורים יהיו עסוקים במשימות ההורות ללא מערכות תמיכה מן העבר וללא מודל להנחילו.

אז למה נועדנו? שאם התמזל מזלנו, וזכינו לגדול במשפחה תומכת, נוכל לקחת גם את ילדינו לשם, ואם לא, אז להבין שזו דרכו של עולם? שבאופן טבעי אנחנו מתרחקים? ש"משפחה לא בוחרים"? ולפעמים "זה מה שיש"? וכמו שאנחנו בחרנו להתרחק, יהיה אך טבעי גם לילדינו לעשות כן?

אני מבקשת להציג להורים שלא התנסו בתמיכה וקרבה כילדים צעירים וכמבוגרים שיצאו לדרכם העצמאית, את הרעיון שהורות היא מסלול מתמשך ונצחי של קרבה. ויותר מכך, שעצמאות והתבדלות, ומציאת כוחות התמודדות אישיים, אינם הולכים בהכרח בכפיפה אחת עם ריחוק וניכור ממשפחות המוצא, ושכל אחד ואחת, גם אם לא חוו זאת בעצמם, יוכלו להנחיל לילדיהם יחסים קרובים מתמשכים, מרגע הלידה ולמשך כל חייהם.

בעזרת כלים פשוטים של התבוננות בסיפור האישי והקשבה לו, יכול כל אחד להחלים מפגיעת המיתוס, ולהמציא בעצמו את העתיד הצפוי לו עם ילדיו, מבלי להאלץ לשתף פעולה עם נורמות החברה המערבית, המתעקשות להוכיח לנו מבחינה מדעית ופסיכולוגית, שהריחוק הוא טבעי.

נכון שאופיו של הקשר משתנה, אך איכותו נצחית, והיא אחת, הורית-ילדית.

חשוב תמיד לזכור שיוצרי תיאוריות פסיכולוגיות, נשענו על סיפור חייהם האישי, כשניסו להבין את נפש האדם, ושהסכמה חוצת תיאוריות על ניתוק מכבלי ההורים היא גם תוצר של מיתוסים חברתיים, שנוסחו באירופה ובארצות הברית של אחרי מלחמת העולם הראשונה והשנייה, בעולם שבור, מוכה, יתום ומבוהל.

אנו יכולים לנסח מחדש את המיתוס וליצור את הסיפור הנכון יותר של קרבה ותמיכה מתמשכת ומעמיקה, שמשתנה ונעה אך תמיד נשארת, כמיתוס החדש של גידול ילדים, ומרגע שאנו הופכים להורים לדעת בוודאות שנועדנו להלך יחד לעד בנתיב של התקרבות.