אצלנו בבית יש דברים שאסור לומר ולעשות.
אצלנו בבית בגלל החיים והרגישות שהם הסבו, הילדים שלי יודעים שהם לא יכולים לברוח מהבית אם הם כועסים,
וגם לא להגיד ״בא לי למות״.
ואני אסביר- יכול להיות (זאת אומרת) בטוח שאני דפוקה, 
אבל יש לי קצה גבול יכולת, מן פיוז שקופץ,
ושני הדברים האלו הם עבורי הקצה.
מותר להגיד שקשה, מותר להסגר בחדר, ללכת לדודה, או לסבים,
מותר לבכות, גם לצעוק, אפילו לקלל,
אבל המוות והאובדן- איך לומר, יש ממנו די.
ולא, אל לכם לטעות הוא מדובר בבית, מדובר כל הזמן,
אבל קשה לי לשמוע שאומרים ״בא לי למות״.
הקיצר.. השבוע המרכזית חטפה ג׳ננה והחלה צועקת ושוצפת,
באופן מפתיע שמרתי על קור רוח ואז היא צעקה שנמאס לה כבר לחיות.
לא הגבתי.
הזמן חלף והיא נרגעה.
כעבור שעה היא הגיעה ואמרה לי:
״אמא אני יודעת שקשה לך לשמוע את מה שאמרתי, ואני יודעת שלאבא אפילו קשה יותר.
אז עכשיו ניגשתי אל אבא ודיברתי איתו,
הסברתי לו שזה שאמרתי שבא לי למות, היה מתוך כוונה לומר שבעצם נורא קשה לי.
הצטערתי שאמרתי את זה, במיוחד מולו שהוא נאבק לחיות.
היה לי קשה לומר את זה ובכיתי ונראה לי שגם אבא התרגש ובכה ביחד איתי״.הכנס טקסט כאן