אדגר דגה אמנם נחשב אימפרסיוניסט, אך הוא לא היה כזה בכל רמח אבריו.

האימפרסיוניסטים דגלו ביציאה לטבע ולעבוד בטבע, דגה היה יוצא לטבע להתרשם אבל את העבודה היה מבצע בסטודיו.

דגה אשר בא ממשפחת אצולה, הציג במהלך חייו פסל אחד בלבד – נערה בת 14, פסל ברונזה אשר הוצג בתערוכת הדחויים, והיה מתקדם מאד לתקופתו, הפסל היה מולבש בבגד מבד ולשער הנערה היה קשור סרט, דבר אשר לא היה מקובל, כל נושא של שילוב החומרים עם הפסלים, פסל שיש הוא רק שיש ופסל ברונזה הוא רק ברונזה.

בשנותיו המאוחרות דגה מתחיל לאבד את מאור עיניו ועובר לפיסול בעזרת שעווה, הוא מתייחס לשעווה כמו לפלסטלינה על ידי הוספה של חתיכות לפסל, כאשר תפקיד הפסלים היה ליצור מודלים ללימוד ציור ולא להיות פסלים לתצוגה.

חבר של דגה, באישורו יצר תבניות מהפסלים, ובשנת 2004 התגלו 74 התבניות ובסיוע ממשלתי נוצקה ברונזה לתבניות ובכך אנו זוכים לראות את דגה הפסל.

דגה, אשר ביקר בקפלה הסיסטינית, שם לב כי אין אף דמות סטטית בכל הקפלה, כולן בתנועה כזו או אחרת והדבר השפיע עליו רבות, ניתן לראות זאת בכל הפסלים אשר כולן בתנועה, כשהדגש הוא על דמויות זורמות ולא על אנטומיה מדויקת.

בשנת 2012 הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכה על עבודותיו של אדגר דגה:

בכניסה פוגשים פסל נערה בת 14, פסל ברונזה אשר היה לבוש בבגד מבד ולשער הנערה היה קשור סרט.

ברגע שנכנסים לתערוכה עצמה מגלים כמה חללים, כאשר כל חלל מוקדש לנושא אחר, רקדניות, נשים, סוסים, רקדניות מאחורי הקלעים ועוד.

אני לא אוצר תערוכות אבל מי שעשה את האוצרות הצליח לגרום לצופה להרגיש את התנועה של הפסלים, בעזרת הנחת הפסלים על שולחן עגול כשכל פסל הוא בעצם "המשך" תנועה של הפסל שלפניו והפסל שאחריו.

אני חייב לציין שמצד אחד דגה לא ממש התייחס לגוף האדם בצורה אנטומית מלאה, אבל הזרימה, התנועה והרכות של הדמויות פשוט מושלם

אייל גון
מנהל האקדמיה