יש בתוכנו שני שופטים: 1. שופט פנימי 2. שופט חיצוני שופט פנימי, שופט את עצמי: שופט את מה שאני עושה, או לא עושה, אומרת, מתנהגת, מוותרת, מתעקשת. שופט את המראה החיצוני, שופט אופי של עצמי. בקיצור, זה שופט מחמיר שכל הזמן מפמפם: " אני לא מספיק טוב" שופט חיצוני: מצבים שבהם אני שופט אחרים אנשים שאני בקשר אתם, על אירוע מסוים, חוויה משותפת. פה זה: הם / הוא / היא לא בסדר. כשאני במצב של שפיטה אני עושה כמה דברים: א. יש הפרדה אני מול הגוף שלי (לדוג') "אני לא סובלת את כף הרגל שלי" אני מול הקנאה שלי אני מול האקס שלי ב. יש הרבה אנרגיה שמסתובבת סביב הנושא אין פה פיתרון, רק האשמה והרבה כעס. ג. אני בלופ עם עצמי, לא יוצאת מזה ד. יש הרבה סבל ה. הרבה נוירונים במוח עובדים על לתחזק את ההרגשה הזו ו. בזבוז משאבים אדיר חסר תוחלת ומטרה. ז. כשאני בשפיטה עצמית, אין פה אהבה לעצמי אם אני לא אוהב את עצמי, איך אחרים יאהבו אותי??? ח. זה פשוט חטא עצמי וחטא סביבתי כי כשאני שופט אחרים אני כבר לא רואה אותם אלא רק את הטעויות שלהם. אז מה עושים??? מחליטים: היום לא אשפוט ואם זה קשה אז: בשעה הקרובה לא אשפוט אף אחד וככה לתרגל, לצאת מהתבנית שאני כל הזמן צודק כי יש הרבה אמיתות ובעיקר הרבה דרכים לבטא אותן. ומי שממש מתחבר לנאמר, במיוחד בשפיטה עצמית כלפי גופו, על איבריו השונים, שלא ממש מחבק ואוהב אותם כאילו היו ילדיו הקטנים. מוזמן לבוא למפגש אחד ובו נעשה ונלמד דכי לתרגל גם לבד, את: מדיטציית: "שלום בית". ואמן אמן, שלום פנימי - קודם ואחריו יבוא השלום על כל ישראל!