במשך שנים סיפור חיי ליווה אותי והיה לכרטיס הביקור שלי.
דרך ההתעסקות בעבר ובאירועים השונים שחוויתי מצאתי את השייכות שלי .
בנקודת זמן מסוימת בחיי גמלה בליבי ההחלטה לגלות מי אני מעבר לסיפור שלי, בדיוק בנקודה ההיא החל תהליך הפרידה מהסיפור שהגדיר אותי עד אז, תהליך שדרכו ובסופו מצאתי את עצמי.
 
תחילת המסע
שמי שירלי כהן והסיפור שלי מתחיל בשנת 76' בעיר הולדתי צפת.
נולדתי לאימא ציירת ואבא קונדיטור, שני אחים גדולים, בית קפה וגלריית ציורים.
חיים שוקקים בקיץ ושקט מקפיא בחורף.
מילדות הרגשתי שונה, נולדתי עם רגישות  גבוהה, חוויתי דברים בעוצמה. 
ספגתי המון תרבות, חיים וגם פחדים. פחדים שהופיעו כתוצאה ממאורעות החיים המשפחתיים, כסף, עסקים, הצלחות, אי הסכמות וכישלונות שהובילו לפירוק המשפחה ולהתחלת החיפוש שלי אחר בית.
 
בגיל 11 הגעתי לקיבוץ בגליל. עולם אחר, שפה שונה, אסופה של ילדים מרחבי הארץ מתקבצים בבית אחד עם ילדי הקיבוץ. ניסיתי להשתייך בכל מאודי, להתאים את עצמי ולהיות חלק. 
לאחר שנה של התאקלמות, כאבי גב והליכה שהפכה למסורבלת ובולטת בשוני שלה, שמו אותי במרכז תשומת הלב של הילדים. הפכתי ללעג וקלס, התביישתי במי שאני, נמנעתי מכל מגע עם הסביבה, הסתגרתי בחדר, הקשבתי למוסיקה והתפללתי שישכחו שאני קיימת.
 
השוני כל כך מבהיל וגורם לאנשים לסגת לאחור, להדוף, לדחות, לצחוק. הפחד הגדול הוא שהשוני ידבוק בהם והם אלו שירגישו נבדלים ולא שייכים.
 
הצורך העז שלנו להרגיש שאנחנו לא לבד הוא שמלבה את הצורך להיות חלק ממשהו, חלק מעדר שהולך יחד. הכוח של הביחד, לכאורה, הוא זה שמגן עלינו מחוויית ההיפרדות הכואבת שאנו חווים מהרגע בו נחתך חבל הטבור והאוויר הראשון נכנס לריאות ומשחרר מאיתנו את הבכי הראשון החותם את כאב החיים. ומאותו הרגע אנחנו נמצאים בחיפוש תמידי אחר תחושת ההגנה וההכלה אשר חווינו ברחם אימנו, חיפוש אחר אותה הרגשה הרמונית, עוטפת ורכה.
 
את ההגנה שאני הייתי צריכה באותה תקופה מצאתי בעצבות שעטפה ושמרה עליי מכול משמר.
לאחר כמה חודשים, מצבי הבריאותי התדרדר, כאבי הגב החריפו ונשלחתי  לבצע סדרה של בדיקות בסופן הובהלתי לניתוח דחוף בעמוד השדרה.
לאחר שיקום של חצי שנה בבית של אימא חזרתי לקיבוץ, הפעם מצוידת בציניות והומור עצמי כשומרי ראשי, "אני לא אתן לאף אחד לפגוע בי" חשבתי.
תוך זמן קצר הפכתי להיות במרכז תשומת הלב אלא שהפעם לא כילדה דחויה ושנואה כי אם נערה מקובלת ואהובה. עם זאת, כאשר הרגשתי שמיציתי את הלמידה שלי במקום, שבתי הביתה.

הביתה
בתחילת שנות ה- 90 עברנו לראשון לציון. המעבר לבית החדש היה מבחינתי סימן של התחלה חדשה. חזרנו להיות ביחד, אימא, האחים שלי ואני. 
הבית היה שוקק חיים, מלא חברים חדשים, בלי הרבה כסף  ואימא שעובדת שעות ארוכות.
שנתיים אחר כך אני שוב מבינה שאיני יכולה להישאר בבית עקב המצב הכלכלי, מבינה שאין לי מקום בטוח להניח את ראשי, הכל מטלטל סביבי, אין ערבון לדבר ואין מי שיראה לי את הדרך.
יצאתי מבית אימי בראשון לציון אל עבר בית נוסף וחדש; גרעין נחל בקיבוץ.
 קהילה שהפכה למשפחה, אהבה ראשונה.
הרגשת הביטחון שאפפה אותי הצליחה לשחרר אותי מעט ועזרה לי להיות חלק, להיחשף, ולאהוב לרגעים. אך כמו תמיד שוב ברחתי אל חומות ההגנה, הודפת, נמנעת, בוחנת, לא מאמינה בטוב שקיים וכל הזמן מחפשת מהיכן תגיע הפגיעה הבאה.
 
הצל שלי ואני
קצת לפני שעזבתי את הקיבוץ, עברתי חוויה קשה. מה שהתחיל בערב של כייף עם חבר התדרדר ויצא מכלל שליטה והוביל אותי לחוות לראשונה התקף חרדה. כל הלילה נלחמתי בחור שחור שאיים לשאוב אותי אליו, הרגשתי שאני על הקצה, בין החיים והמוות. הלילה הזה חרות בליבי ולא יישכח לעולם שכן מנקודה זו החל תהליך ההיפרדות שלי מעצמי וחיי השתנו.
 
אני בעיר זרה, משכירה דירה, לבד, אני לא ממש מכירה, עיר גדולה.
משפחה וחברים באים, תומכים, מנסים לתת הכוונה אבל אני לא מבינה בכלל מה קורה לי, "למה אני משתנה?".
מתהלכת ברחובות, אני זרה לעצמי, מתנהלת באופן שלמראית עין הוא נורמלי אך מבפנים מתפרקת ומתנפצת לרסיסים.  עובדת במהלך היום,לא מצליחה לישון בלילה, מנותקת מעצמי, שטופה בפחד תמידי, עד שהחלטתי- "אני נוסעת להודו!"
 
האנדרלמוסיה הקיימת בחלקיה השונים  של הודו יצרה אצלי רוגע פנימי.
השפה השונה, הריחות, הריקשות, הצבעוניות של הבסטות בשווקים, הנופים המשתנים, האוכל החריף, הבגדים התכשיטים והמוסיקה כמו שאבו ממני את הטירוף שהרגשתי ואת החרדות הבלתי פוסקות שפקדו אותי בלילות. 
פתאום נוצר מרחב של שקט שאפשר לי להתחיל לעכל את עצמי ואת מה שעברתי באותה תקופה.
החזרה לארץ לעומת זאת, הייתה קשה ועוררה בי עוד גל של חרדות שהוביל להבנה הבלתי נמנעת  שאני חייבת לטפל בעצמי.
במשך חצי שנה גרתי אצל אימא שלי, ציירתי, כתבתי, למדתי להכיר את הפחדים שלי ולקבל אותם. כשהרגשתי חזקה מספיק, עזבתי שוב והפעם לעוד קיבוץ. עבודה עם ילדים, ריכוך הלב ומציאת זוגיות מקרקעת הובילה אותי לנסיעה הבאה להודו J והפעם ביחד.
לאחר שנתיים וחצי של חיים משותפים הבנתי שאני לא חיה באמת. שהיציבות והביטחון שהיו לי, הגיעו מבן זוגי ולא מתוכי. 
הבנה זו דחפה אותי לעזוב ולהניח להכול ולצאת למסע של חיפוש עצמי על מנת לגלות מי אני באמת, מי אני מעבר לסיפור הרודף אותי מהרגע בו הגעתי לעולם.

החלו החיפושים מה לעשות ואיפה להתחיל. ביררתי על לימודי משחק, במקביל נרשמתי ללימודי עיצוב קליפים בהולנד כשאני בכלל עובדת בחברת ביטוח. 
עד אותו היום בו אחת העובדות במשרד הציעה לי להתלוות אליה ליום פתוח ברידמן.
בעודי יושבת מול היועצת ברידמן, התרגשתי לגלות את תוכן הלימודים הקיימים. מזה שנים משהו התעורר בי וכך מצאתי את עצמי נרשמת ללימודי פסיכותרפיה הוליסטית.
המסע אחר למידת העצמי החל.

כשאני מסתכלת על חוויות החיים שחוויתי בילדות ובבגרות אני רואה את הלמידה, ההתפתחות וההתרחבות.  מתוך ההתבוננות הבנתי שהבחירות שעשיתי לאורך הדרך היו בעקבות ההשפעה של הסיפור שלי.
ככל שלמדתי להכיר ולהבין את עצמי, לזהות את נקודות הכאב והצלקות באופן ברור יותר ,יכולתי להתחיל לראות את הילדה הכועסת, הכאובה והמפוחדת שבתוכי שלעולם לא קיבלה את האהבה שכל כך השתוקקה לה. 
ככל שההתבוננות שלי בעצמי גדלה, יכולתי לעשות את ההפרדה בין האני הבוגרת והאחראית לבין הילדה הקטנה והפצועה שבתוכי וכך התחלתי להכיל אותה ולספק את צרכיה ורצונותיה.
המקום הבוגר והאחראי נבנה ככל שהסכמתי לתת מקום לכל מה שקיים בתוכי ולקבל ביטוי ביני לבין עצמי לפני הכול. לא להתנגד ולבטל את המחשבות, הרגשות והתחושות אלא לתת להם מקום ויחד עם זאת להבין מאיפה הדברים נובעים, לחדד את ההבנה של שיעורי הזמן ומתוכם לגדול ולהרחיב את ידיעת העצמי הנבנית שלב אחר שלב בחיים הבוגרים.
 
ככל שההבנה גדלה, האהבה גם כן. נוצרת חוויית התרחבות, רכות מתעוררת ועוטפת בעדינות אין קץ.
ימי שלום וסליחה החלו להגיע ככל שהסכמתי לראות את כל מה שקיים בי, להכיר, להבין ולקבל זאת מבלי להיאבק, לבקר ולשפוט.
התבוננות, הקשבה, זיהוי והבנה הם ארבעת הכלים הראשוניים שבהם אני נעזרת עד היום במצבים בהם הביקורת העצמית מהדהדת ומשתקת את תנועת החיים הפנימית ורגשות אשם רובצים על ליבי. אני מתבוננת, מזהה את דפוס החשיבה וההתנהגות שמתעוררים ומרפה מעט, מניחה לדיאלוג פנימי להתרחש בתוכי. שואלת את עצמי האם יש צורך לבקר אותי? האם הביקורת באה לעצור אותי מלהתנסות ולגלות את עצמי? האם היא באה לעצור אותי מלקחת אחריות מלאה על חיי ולנסות לעשות מה שאני באמת רוצה בכל מאודי? האם הביקורת זו אותה ביקורת ששמעתי בחיי מיליוני פעמים מדמויות סמכות שונות שפקפקו ביכולת שלי כי הם פקפקו ביכולת של עצמם? אני עוצרת ומזהה, האשמה על מעשיי פוחתת והביקורת נחלשת ומפנה מקום לחמלה, להתבוננות רחבה ומקבלת דרכה אני חווה את הרגע הזה מבלי להזדהות עם מצבים קודמים, באופן נוכח ומלא עם כל מה שקיים בי באותו הרגע ממש.

ההסכמה לראות את השוני הקיים בי, לחבק אותו ולהבין שהוא האוצר שלי בחיים האלה ושהוא מביא אותי לפעול ממקום ייחודי לי ומאפשר לי ביטוי מלא למי שאני, כמו שאני ואיך שאני ,מבלי לחשוב על איך אני נראית, נשמעת ומצטיירת בעיניי הסביבה, מאפשרת לי את החופש להיות.

מקורבנות לעצמאות
החמלה היא ככלי מרכזי בחיינו. היא מורכבת מהתבוננות, הקשבה, זיהוי, הבנה, חיבור לרגע הנוכחי והפעולה שנגזרת ממנו מובילה לחיבור עם כל הרבדים הקיימים. ככל שאני יותר קשובה לעצמי, ולמדה את מי שאני כל יום, אני מגלה, מתגלה ומופתעת מחיי. ההסכמה להבין שאנחנו יצורים דינמיים שחיים כאן בכדי ללמוד ולהתפתח מאפשרת חופש פעולה ועשייה מתוך סקרנות, עניין ושמחה גדולה.
 
דרך גילוי עצמי והסכמה  להסתכל על הסיפור שלי ולהבין שהוא בא לשרת אותי למען התפתחות וגדילה.
להכיר בכך שהחולשות שלי הן העוצמות שלי כי דרכן אני גדלה ולמדה להתגבר ולהתבגר.
להפסיק לחפש אשמים ולקחת אחריות על חיי, לנהל אותם ממקום שמחזק את הערך העצמי, גילוי היכולות והרצונות שלי ודרכם לפעול.
סיפור החיים שלי הביא אותי לנקודה שבה אני נמצאת היום אבל הוא לא מנהל אותי יותר.
אני מנהלת את חיי ובוראת את המציאות הקיימת.
 
נקודת המבט משתנה ככל שאדם מסכים להתחבר לכל הרבדים הקיימים, לנהל את חייו ממקום של גילוי עצמי ומוכן להניח להזדהות עם סיפור חייו.
כך אנו הופכים לעצמאיים הבוחרים איך לחיות את חיינו, מגלים את חופש הבחירה ובוראים את המציאות המתאימה לנו היום.
החשוב מכל הוא הדגש על בניית הערך העצמי, הגילוי היום יומי של הרצונות שלנו, היכולות, מימוש ועשייה בפועל. 
מהמקום הזה נבנית השייכות שלנו לעצמינו וככל שאנו מתמידים ומייצרים רצף בבנייה, מתפתחת תחושת השתייכות לעצמינו.
 
ככל שאני מחזקת את הערך העצמי שלי, התלות באישור החיצוני לכך שאני אהובה, ראויה, מקובלת ומוערכת פוחתת, האישור מגיע מבפנים ובמקום לחיות במקום המגיב לסביבה אני הופכת להיות הבוראת המתנהלת עם הסביבה ומתמודדת עם כל מה שמגיע ממקום של התבוננות, הקשבה, זיהוי והבנת העצמי. כך נוצר מרחב לדיאלוג פנימי ולתקשורת פתוחה עם הסביבה. 
ממקום הבודק את הסביבה כל הזמן; האם מבינים אותי? האם רואים אותי? האם מקשיבים לי? למקום בו אני מספקת לעצמי את הצרכים הללו ומכאן שיש לי את היכולת להיות בתקשורת עם הסביבה ממקום נוכח.

לסיכום
בתהליך הלמידה האישית שלי עם השנים ניסיתי להבין מי אני מעבר לכותרות שנוספו לי לאחר הלימודים. סיפור חיי עדיין ליווה אותי והקשה עליי לראות את עצמי. 
במהלך אחת מעשרות הסדנאות שהשתתפתי בהן עמדתי על עץ גבוה, קשורה לחבל והמנחה ביקשה שאקפוץ, פחד משתק אחז בי ולא יכולתי לזוז, ביקשתי ממנה שתגיד לי משהו שיוכל לעזור לי לעשות את הצעד הבא, היא הסתכלה עליי ואמרה  "תני למה שמבקש למות, למות". 
וברגע הזה קפצתי ותוך כדי השתחררה ממנה זעקה של פחד, שחרור והסכמה להעז להיות.
 
הגילוי העצמי לאורך השנים הביא אותי להתנסות באהבות שונות וישנות, ביניהם המשחק, הכתיבה והשירה שהעשירו את ארגז הכלים הטיפוליים שלי.
לאורך השנים נפגשתי עם מספר רב של מטופלים שהעלו נושאים שונים בהם התמקדנו ובכל תהליך הגענו בסופו של דבר לחשיבות חיזוק הערך העצמי.
התפיסה שלי כמטפלת באה מהתבוננות על החיים והבנה שאנחנו לפני הכול אנושיים ויש מגוון של חיים בתוכנו. אנחנו בנויים מרבדים שונים, תפיסות שונות ומשתנות, רגשות, מחשבות, תחושות, זיכרונות, רצונות, אהבות, פחדים, חיים.
ברגע שאני נותנת לעצמי את הלגיטימציה להיות אנושית, להביע את עצמי ולחוות את עצמי באופן המלא ביותר, השפיטה והביקורת נרגעות ותופסות את מקומן הקבלה העצמית, החמלה ולקיחת אחריות מלאה על חיי.
עם השנים התפיסה הטיפולית שלי התחדדה והיום לפני הכול אני רואה את האדם על כל גווניו ושמה דגש על כך שיש מקום להכל. שהחיים הם לא או-או אלא גם-וגם.
כשאני מסתכלת היום על מטופלים בקליניקה אני מזהה את ההגנות שמנהלות ומפעילות אותם במקומות בהם הם חוששים להיחשף ולהיפגע. החשיבות בלהבין את המקומות הללו ולראות מאיפה הפחד מגיע, מאפשרים  לאדם להשתחרר לחופשי באופן הדרגתי ולהבין את עצמו ואת המעצורים שהוא מייצר לעצמו בדרך להשגת המטרות והמימוש חיים.
הניסיון שלי והמקום ממנו אני יוצאת מגיע מתוך הסתכלות והבנה שאנחנו יצורים דינמיים המשנים ומשתנים בהתאם להקשבה ולקצב האישי. 
יש חשיבות להגיע להבנה ולהסכמה, לראות את הקיים ומנקודה זו לבחור את הדרך המתאימה. הזרימה הטבעית של החיים תתפוס את מקומה ותנחה אותנו בדרך...
 
לאחר מסע של שנים אני רואה את עצמי היום כמורת דרך המכוונת ומקנה כלים שרכשתי לעצמי במהלך השנים לאנשים שרוצים לגלות את עצמם מעבר לסיפור חייהם.