את המאמר הזה אפתח בשאלת השייכות הגדולה:

מה זה אומר להיות שייך? מה זה אומר להשתייך?

ביום יום אני נפגשת במטופלים, חברים, בני משפחה ומכרים אשר עוסקים בשאלות סביב השייכות שלהם בתוך החיים. האם יהיו בזוגיות או יישארו לבד? האם יעבדו  במה שהם באמת אוהבים? האם יצליחו להרגיש נינוחים בסיטואציות חברתיות? האם יגיע היום בו יעשו את מה שהם באמת רוצים? יעבדו בעבודה המתאימה להם? יגורו במקום שטוב להם? יהיו עם בן זוג התואם להם? יעזו לממש חלומות? האם יפסיקו לרצות את בן הזוג, את המשפחה והחברים? האם מתי שהוא ירגישו שייכים?

אנחנו כל הזמן מחפשים להרגיש חלק ממשהו גדול יותר; בית שייתן לנו את ההרגשה שאנחנו לא לבד, מחפשים מישהו שייראה ויישמע אותנו, שיגיב למה שיש לנו לומר, שינחם אותנו כשכואב לנו ויקשיב כשאנחנו מבולבלים. אותו מישהו שיחלוק אתנו רגעי שמחה והצלחה.
אנו נמצאים בחיפוש מתמיד אחר השייכות, וחיפוש זה מנהל אותנו בכל מקום בו אנו שוהים.

יש משהו בתקופה הנוכחית שגורם לנו לשאול שאלות ולנסות להבין את הדרך בה אנו חיים.

בנימה אישית  

כל כך הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה אני כאן? מהי משמעות החיים שלי? האם חיי מסתכמים במגוון האירועים והחוויות שצברתי והם אלה המגדירים אותי והופכים אותי למי שאני?

בילדותי לא הרגשתי שייכת למשפחה הגרעינית שלי, הרגשתי בעיקר שונה וכל הזמן חיפשתי להשתייך למקומות. בעוד ביתי היה עסוק בהתמודדות עם קשיים, אני הרגשתי שלא רואים אותי ולכן, כמעט בלית ברירה, התחלתי לחפש בית אחר.
חיפשתי מקומות בהם אוכל להרגיש אהובה, מקובלת ומוערכת, כדי להרגיש שאני חלק. רציתי לקבל אישורים מהחוץ כשלמעשה הרגשתי לבד.
עם השנים סיגלתי לעצמי התנהגויות של ריצוי וטיפול בסביבה שלי בכדי ליצור תחושה "ששווה להיות איתי" ועל ידי כך להרגיש שאני חלק; "הנה, נתתי לך? עכשיו אני אוכל להתקבל? אוכל להיות אתכם?".
היה קיים פער תמידי בין המציאות החיצונית שהייתה לרוב שוקקת ומלאת חיים לבין תחושת הבדידות שחשתי בתוכי.

במהלך השנים נחשפתי לצורות חיים שונות, ניסיתי לסגל התנהגויות זהות לסובבים אותי בכל מקום חדש אליו הגעתי וזאת כדי להיטמע. לעיתים הצלחתי, אך לרוב השוני שלי מצא דרכו החוצה; בין המשפטים, ההתנהגויות, הלבוש, העוצמות הרגשיות שהיו מקבלות חיים וצובעות את המרחב שלי בצבעים שונים. שוני שהיה לי קושי לקבל ולהסתיר.

עם הזמן נוצר פיצול בהתנהלות שלי בעולם; מצד אחד הייתי מגיעה למקומות חדשים ומשתדלת להיות במרכז: מסגלת לעצמי את השפה ואת התפיסה הקיימות סביבי לצד ביטול דעותיי, מחשבותיי ורגשותיי וזאת כדי לא להבליט את השוני שבי.
מצד שני רוב הזמן חוויתי בדידות בתוכי; משתבללת, עטופה ברחמים עצמיים ומרגישה שאף אחד לא מבין אותי. חוויתי חוסר משמעות  לקיום שלי, הרגשתי שאני לא  שייכת לשום דבר ולאף מקום, תחושה שאני לבד בעולם הזה, שאין לי משפחה נורמאטיבית  ואני לא מוצאת שום מקום מתאים. הרגשתי שאני  ללא שורשים ועקורה מבפנים. וכך התהלכתי כקורבן בחיים, מתמכרת לכאב ולהרגשה שאני שונה.

למראית עין נדמה היה שאני חלק, אנשים שהכרתי לאורך השנים יכולים לבוא ולהגיד:

"על מה את מדברת? תמיד היית מוקפת בחברים, תמיד היית בעניינים...." אבל בתוכי הרגשתי חסרה.

אנחנו כל כך חוששים מהשוני שלנו, מהייחודיות המגדירה אותנו, חוששים שאם נהיה מי שאנחנו ונביא צבעים שונים למפגש עם העולם אולי יצחקו עלינו? יעליבו אותנו? ידביקו לנו תווית של מישהו מוזר? אחר? לא נורמלי?
האם יקבלו אותנו כמו שאנחנו או שנחווה דחייה ונרגיש לבד?
השאלה האמיתית האמורה להישאל היא האם אנחנו מוכנים להכיר בייחודיות שלנו ולקבל אותה בתוכנו.

הפחד מרחיק אותנו מהשייכות שלנו לעצמנו. אנחנו מרגישים מנוהלים על ידי המחשבות שלנו העוטפות אותנו בבועת רגשות שגורמת לנו לטבוע בים של אשליות וחששות המשכיחות מאתנו את האמת הפנימית שלנו והדרך בה אנו באמת רוצים לצעוד ולממש בפועל את המאווים והרצונות שלנו.

בתחילת שנות העשרים חוויתי מספר חוויות שגרמו לי לנסות להבין בפעם הראשונה בחיי מי אני?
החל מאותה הנקודה התחלתי את החיפוש אחר השייכות שלי לעצמי:
מה אני רוצה? מה אני אוהבת? מה חשוב לי בחיים? מה אני רוצה ללמוד? עם איזה אנשים אני רוצה להתחבר? לאיזה מקומות אני רוצה להגיע? איך אני מתנהלת במקום עבודה חדש? מהם היכולות והאיכויות שקיימות בי? איך אני מתנהגת עם עצמי כשאני בזוגיות? האם אני אוהבת את עצמי? מה אני לא אוהבת בי? מה אני לא מקבלת בעצמי? למה?

תוך כדי התבוננות והקשבה לקולות השונים שהתעוררו בתוכי, החל תהליך ההבנה שלי את עצמי ובאופן הדרגתי נוצר דיאלוג במקום מאבק, הקשבה במקום הדיפה והדחקה; ובמקום סגירות וקיבעון מחשבתי נוצרה פתיחות והסכמה לגלות את הרבדים השונים הקיימים בי.
ככל שנתתי יותר ביטוי לעולמי הפנימי, החל מתעורר בי הרצון ואיתו יצירה הדרגתית של שינוי.

אחרי כל כך הרבה שנים בהן ניסיתי להתאים את עצמי לעולם החיצוני דרך וויתור עצמי, החל תהליך של הקשבה וגילוי; מה מתאים לי? ומהי הדרך בה אני רוצה להתנהל ולפעול.
השייכות שלי לעצמי החלה מתבססת תוך צבירת חוויות ודרך שאלות רבות אשר נשאלו; מתוך ריק מוחלט אל תוך הרפתקה של גילוי עצמי, מה שהוביל לחיים צבעוניים ומלאי עניין.

שייכות

בתהליך מציאת השייכות האישי שלי נקלעתי למפגשים שונים עם קהילות שונות. מצאתי את עצמי יותר ויותר מתחברת לאנשים מקצוות החברה. הרגשתי שכל אחד מביא אתו את הצבע הייחודי שלו ושלכולם יש מקום ולא רק שיש מקום אלא שיש רצון הדדי להקשיב וללמוד אחד מהשני את התפיסות ונקודות ההסתכלות הייחודיות של כל אחד.
הרגשתי שחרור אדיר מהביקורת שחוויתי בתוכי לאורך השנים כלפי השוני הקיים בי, כלפי הקושי לקבל את עצמי וכלפי הניסיונות שלי להיות תואמת לנורמות שהחברה הכתיבה סביבי.
נוצר מרחב של אמון וביטחון בתוכי שגרם לי לראשונה בחיי להרגיש יציבות והרגשה שאני לא לבד יותר כי יש לי אותי.
המפגש עם הסביבה הפך למשוחרר ונעים יותר, הרבה דלתות נפתחו לעשייה משותפת, ליצירה, לשמחה גדולה וקבלה בדרך שבחרתי לעצמי.

אחד הכלים החשובים ליצירת שייכות היא הקבלה העצמית המתאפשרת כשאנחנו למדים להסיר את הביקורת העצמית המבטלת כל פעם מחדש את האותנטיותוהיצירתיות הקיימות בנו.
ככל שהביקורת מתמעטת נוצר מרחב של שקט שלתוכו אפשר ליצוק תכנים חדשים שאנחנו אוספים כל יום מחדש. כל יום מביא אתו למידה והתפתחות ואפשרות לגלות עוד משהו על עצמנו, משהו  הנאסף לתוך הבית הפנימי שלנו ומעשיר אותנו בעוד חוויה, משפט שמישהו אמר לנו ונשאר מהדהד  בנו, עוד פיסת ידע, עוד מפגש חברתי מעניין, ויכוח עם בן הזוג ורצון להגיע להבנה, התמודדות עם סוגיות שונות בנוגע לגידול הילדים, מפגש עם מורכבות במקום העבודה, זמן לעשיית כיף, סרט, הצגה חדשה, בילוי במסעדה, טיול בסוף השבוע, קורסים שבא לנו להתנסות בהם כבר המון זמן וכל הזמן אנחנו דוחים כי אין זמן.

הגילוי העצמי מביא אתו רצף ובנייה של אמון, ביטחון ויציבות המאפשרים לנו להתעורר למקום הילדי הקיים בנו ולגלות עניין וסקרנות בחיים, לנסות ולהתנסות ממקום שמשחק ,נהנה ונחשף לעוד ועוד רבדים הקיימים בנו ובסביבה שלנו.  

לצד ההקשבה לעצמי וההליכה במסלול בו בחרתי, עלו גם ספקות לגבי הדרך, החשש שהדרך אותה בחרתי לעצמי היא לא הדרך של כולם ולא ללכת בדרך של כולם משמע שאני לא חלק ואם אני לא חלק כנראה שאין לי מקום. אבל אז עלתה בי השאלה: חלק ממה?

הרי בפועל אם נסתכל סביבנו גם כשאנחנו נמצאים עם עוד אנשים בעבודה, בלימודים, בבית, אנחנו קודם כל עם עצמנו. אנחנו יכולים להיות במקום הומה אדם, מסיבה שמחה עם מוסיקה מקפיצה, מלא חברים ולהרגיש הכי לבד.

החשוב מכול הוא להבין שאנחנו קודם כל לעצמנו, לא ממקום אגואיסטי אלא ממקום של הקשבה וחיבור למה שקורה בתוכנו לפני הכול.
ככל שאנחנו לומדים להשלים ולקבל את עצמנו נוצר מרחב של אהבה המולידה חופש ונינוחות ובאמצעותן הרגשת הלבדות מתפוגגת והופכת למפגש חברי עם עצמנו.
כעת לכל מקום שנגיע, נרגיש לפני הכול נוכחים ובזרימה הטבעית נוכל לבחור למי לחבור על סמך מכנה משותף שיכול לייצר עניין ויצירה.

אנחנו מתקשים לקבל את עצמנו כי אנחנו רגילים לנהל מאבק בתוכנו בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים להיות, דרך דפוסי חשיבה והתנהגות שפיתחנו בכדי להגן מפני פגיעה אפשרית.

הצורך בשליטה מנהל אותנו ואנחנו ממעטים לאפשר לעצמנו להיות באי וודאות. אם נסתכל רגע לפני התחלות חדשות נוכל לראות כי בהרבה מהפעמים יש לנו קושי להיפרד מהמוכר והידוע ואנחנו נאחזים עד הרגע האחרון במקום עבודה שלא תורם לנו, בזוגיות שדעכה מזמן או במקצוע שלא מתאים לנו עוד.
הפחד להיפרד מהקיים מונע מאיתנו להתקדם הלאה, אך כאשר אנחנו לוקחים אחריות ומחזיקים את המושכות בשתי הידיים, מתוך אמון ואמונה בדרך, הצעדים אל עבר מימוש הרצונות שלנו הופכים קלים יותר ומדויקים יותר. 

החשיבות בקבלת החלקים השונים הקיימים בנו

הרבה פעמים אנשים אומרים לי:
"חולשות של אנשים מרתיעות אותנו. מרתיע אותי שבן אדם מפחד, נבהל, לא מצליח להתמודד עם דברים. זה לא עושה לי טוב, אני אוהב שיש סביבי אנשים חזקים".
כתגובה אני שואלת: "האם את החולשות שלך אתה מקבל?"
"לא, אני לא סובל שאני מתנהל ממקום של חולשה, אז אני בכלל לא מגיע למקומות האלה, אני תמיד בשליטה, אני תמיד יודע בדיוק מה אני עושה, אני לא שם את עצמי בפינות האלה".

זו דוגמא לאדם אשר דוחה חלקים בתוכו ולא מוכן לשייך אותם אליו, זאת כדי לא להרגיש את הפגיעות הקיימת בתוכו המתפרשת בעיניו כמשהו שלא בסדר אצלו, המייצרת תחושה שהוא לא מספיק טוב או לא מספיק מוצלח. כאשר אדם מוכן ומקבל את עצמו בפתיחות והקשבה מלאה למתרחש בתוכו מתוך רצון להבין ולהכיר את עצמו, נוצר תהליך ריפוי מופלא המוביל לצמיחה והתפתחות, כך שאותה "חולשה" שהרתיעה אותו קודם הופכת למעשה לחוזקה באמצעותה הוא מתחבר יותר ומתקרב יותר לעצמו.

כשאנו מסכימים להכיר בחלקים השונים הקיימים בנו, אנו לומדים לקבל אותם מתוך תהליך של הבנה עצמית וההתייחסות הופכת לסבלנית, חומלת, אוהבת ובכך מאפשרת.

אחד הדברים החשובים הוא להבין מהיכן אנחנו באים ולהעז להיות בכול רגע נתון וכל פעם להחזיר את עצמנו לכאן ועכשיו, להניח למה שהיה או מה שיהיה ולהתמקד ברגע הזה; מי אני כרגע?
הרגע הזה יוצר את הרגע הבא והרגע הבא יוצר את הבא אחריו, הרצף מוביל ליציבות המאפשרת לנו להרגיש את השייכות לעצמנו באופן ברור וצלול.

בין שייכות להשתייכות

השתייכות היא תוצר ישיר לתחושת השייכות שלנו לעצמנו המתקיימת בהרגשת החיבור בין הנשמה, הרוח והנפש כיחידה אחת וההכרה בערך העצמי, ככל שאנחנו מבינים את עצמנו, אנחנו מעמיקים אל הערך העצמי ומשם השייכות בונה השתייכות. אנחנו מזהים את המקומות בהם אנחנו מוצאים מכנה משותף ועניין המובילים לחיבור הדרגתי והרגשה של יחד.

מה מקשה עלינו להרגיש שייכים לעצמנו? מה מרחיק אותנו מלהיות מי שאנחנו?

 ייחוד מול זהות חברתית

החיפוש אחר הייחוד הקיים בנו לא אחת מאיים על הזהות החברתית שלנו.
יש את הרצון ללכת בדרך בה צועדים עוד אנשים בכדי להרגיש ביחד. בכל מסגרת שאנו נמצאים יש נורמות אשר נוצרו עם הזמן, תכתיבים חברתיים המביאים איתם צבע אחיד המטשטש את הצביון האישי של כל אחד. אפשר לראות זאת בבתי הספר, בצבא, באקדמיה, במקומות העבודה, כאשר בשיח הבין אישי השאלות הראשונות שיישאלו לרוב יהיו: במה אתה עוסק? בן כמה אתה? אתה בזוגיות? נשוי? יש ילדים? קנית בית או שאתה שוכר? למדת באקדמיה או שיש לך תעודה? זאת בכדי לשייך כל אחד למקום שלו בחברה. הניסיון של הסביבה להבין לאן הגעת בחיים לפי סכמה מסוימת והלחץ החברתי מביא אתו טשטוש בנוגע  לגילוי האנדיווידואל שאנחנו.

הרצון להתאים את עצמנו לחברה שלא ממקום המכיר בעצמו ומחובר לעצמו יוצר מאבקים פנימיים והתרחקות אשר מטשטשת את תחושת השייכות אליה אנו כמהים.
בעידן המאופיין בקצב מהיר, כמות גירויים גדולה, פייסבוק, אינסטגרם, תרבות אינסטנט בה כל צעד ושעל מונצח, אנחנו לא אחת מוצאים את עצמנו עסוקים בלהדביק את הקצב ולהתאים את עצמנו לתבניות החברתיות החדשות שנוצרו.

הצורך לשתף, להראות, לצלם בכל רגע נתון את עצמנו במקומות בילוי, ברגעי הצלחה, במעברי דירה, בנסיעות לחו"ל,הצורך העז להיחשף מייצר השוואות חסרות תקדים ביחס לנראות, להצלחה, לחומר, לכסף וזה מסמה את עינינו מהאמת. הצורך הזה הוא תוצר של הפחד שלנו להרגיש לא שייכים, לא להיות חלק ומכאן שאנחנו פחות מוצלחים, פחות שווים ומלבה את ההרגשה שאנחנו מחוץ למשחק. לכן כשנצא לארוחת ערב רומנטית נדאג לבקש מהמלצר לצלם אותנו ונעלה את התמונה לפייסבוק, לכן נעשה סלפי בדרכנו לעבודה ונשתף את זה באינסטגרם, נעלה פוסט לפייסבוק ונבדוק כמה לייקים קיבלנו.
אנחנו רוצים להיות נוכחים כל הזמן במרחב הוירטואלי ולהיות כמו כולם, אך האם הנוכחות הזו מאפשרת לנו להיות נוכחים "כאן ועכשיו"? האם השיתוף האינסופי הוא זה שיוצר תחושת שייכות אמיתית? 

כשאנחנו לא מצליחים להדביק את הפער אל מול החברה לעיתים מתעוררת הרגשה של כישלון  ביחס למקום שבו אנו נמצאים, אבל אם נעצור לרגע ונקשיב לעצמנו ייתכן ונגלה שהקצב שלנו קצת שונה והצרכים שלנו אחרים, ואולי מתאים לנו לפעול באופן קצת אחר מהסביבה כרגע ואולי בשלבים אחרים נמצא את עצמנו במקום דומה.
החשיבות של הדיוק בהגדרה של- מה מתאים לי כעת? מה יותר נכון לי ברגע זה?
הקשבה לאמת הפנימית שלנו מובילה לנאמנות לעצמנו ומכאן לנאמנות לשלל הבחירות שנעשה במהלך חיינו.

איפה הנושא פוגש אותנו במקומות אקוטיים?

בואו ניקח לדוגמה את נושא הזוגיות :

מי לא מוצא את עצמו בשלב מסוים בחיים מתמודד עם החיפוש אחר זוגיות?
למי אין את הרצון לחבור ולהיות ביחד, להיות עם עוד אדם אתו נוכל לבנות חיים משותפים ממקום אוהב ומעריך. לדעת שיש ביננו שפה משותפת, עניין, כיף, שיש חיבור הגורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו ועל ידי כך להיות מאושרים.

בתקופת הרווקות אנחנו יוצאים לדייטים, מבקשים מחברות וחברים להכיר לנו את כל מי שפנוי בשטח, נתייפייף כשאנחנו יוצאים לקפה השכונתי, נפזר חיוכים לעוברים ושבים ובלב נתפלל שיגיע היום שנתקל בו.
אנחנו עושים רשימה של כל התכונות והמעלות שאנחנו רוצים בבן הזוג האידיאלי ומקפידים לציין איך אנחנו רוצים שהזוגיות תיראה.
הרצון כל כך חזק והימים עוברים והדייטים לא מדויקים והמפגשים השונים לא מוצלחים ומשהו מתחיל לדעוך, מתעוררות שאלות שונות; מה לא בסדר במה שאני עושה? מה אני משדר שגורם לאנשים הלא מתאימים להגיע אליי?  התסכול גדל ואיתו גם הלחץ.

 מפגשים משפחתיים הופכים למעמסה, לנתינת הסברים, להתנצלויות המלוות בהאשמות קלות לגבי התקופה. מפגשים חברתיים הופכים למסכת השוואות אין סופית בין המקום בו אנו נמצאים לבין המקום בו נמצאים חברינו היקרים שכבר הספיקו להתחתן וכבר נמצאים בסבב ב' של הריונות, לידות וקניית בתים.  עם כל מפגש כזה הערך העצמי שלנו מתערער, החיוכים קטנים והולכים, העצב תופס מקום נכבד בחלל החדר, תחושת כישלון מתמקמת ולצידה מתעוררת הבושה.

קולות פנימיים משמיעים: איך יכול להיות שבגיל כזה אני עדיין לבד, ללא זוגיות? עדיין בלי ילדים? מה זה אומר עליי? ובמקביל אנו מתחילים להקשיב לקולות מבחוץ,לסביבה המתלחששת: למה היא לבד? אולי היא מסתירה משהו ?אולי היא לא רוצה? אולי יש לה בעיות עם עצמה?
הבושה גדלה, הרגשה של אי נוחות תופסת את מקומה ונוצרת הימנעות מלהגיע למקומות, לאירועים, ולמפגשים חברתיים רק בשביל שלא ישאלו מתי המצב ישתנה?!

בנקודות הזמן האלה חשוב לזכור שככל שהרצון בזוגיות יגיע ממקום של חיבור לעצמנו הניזון מאהבה, קבלה עצמית והכרה במי שאנחנו ובכל החלקים הקיימים בתוכנו, כך נצמצם את מידת ההשפעה של החוץ ונתהלך בחיים: תומכים בעצמנו בדרך, סקרנים ושמחים להתמסר לאי וודאות וזאת מתוך ידיעה ברורה שמגיע לנו הטוב ביותר עבורנו והמפגש עם האדם המדויק יוכל להתרחש מתוך יצירת שלווה פנימית ופתיחות הלב. 

לסיכום

השייכות שלנו לעצמנו היא הבסיס לחיים טובים ומאושרים. ככל שנסכים ונשכיל לקבל את עצמנו באהבה וחמלה נוכל לחיות בשלום עם עצמנו ועם כל מי שנפגוש בדרכינו, נוכל לקדם את הרצונות שלנו לגדול ולהתפתח עם כל יום שעובר מתוך סקרנות ושמחה על עצם היותנו קיימים.