מה אני באמת רוצה להיות כשאהיה גדול/ה?

שאלה זו מטרידה רבים מאיתנו. חלקנו, כבר בעיצומה של קריירה מפוארת. תפקיד עוצמתי, שכר מצוין. אבל...משהו חסר. יש כאלה שיקראו לזה חיפוש ייעוד או רצון להגשמה עצמית. יהיו שיראו

בכך חיפוש אחר משמעות. מכל מקום, השאלה נותרת בעינה ונשמעת רלוונטית תמיד.

העיסוק בהסבה מקצועית איננו זר עבורי. חוויתי אותו באופן אישי. מה הביא אותי לבחור לעסוק בתחום אחר?

במקרה האישי שלי, בוקר בהיר אחד, איבדתי את הרצון והעניין בתחום בו עסקתי. לא קרה שום דבר מיוחד באותו יום. הבוסים שלי לא היו רעים במיוחד ביום שקדם ליום המכריע. חבריי לעבודה

היו נחמדים או לא, כבשגרה. משהו בתוכי השתנה. הרגשתי שבכל יום שעובר, אני מאבדת משהו חשוב ממני. ממי שאני באמת. הרגשתי שיכולת הביטוי האמיתית שלי איננה קיימת במשרד בו עבדתי או בתפקיד אותו מילאתי. הייתי עוד פלנרית במשרד פרסום. עוד משימות, עוד מצגות, עוד מישהי שממלאת
תפקיד. כמי שחוותה שינוי מקצועי וכמאמנת אישית, אשר מלווה בין היתר, אנשים בתהליך שמטרתו שינוי ייעוד מקצועי, אני יכולה להעיד שהשינוי הוא פריצת דרך משמעותית ביותר בחיי. שינוי שהביא עימו סיפוק ותחושת שלמות. החדשות הטובות הן שכל אחד יכול! נשמע מצוין, אז איפה "הקאץ"?

אז זהו. הוא לא קיים. ה"צידה" החשובה שאנו אמורים לקחת לדרך החדשה זו התקווה. התקווה שמשהו טוב עתיד לקרות. התקווה, שמרגע שביצענו את ההחלטה לשנות- משהו יקרה, משהו ישתנה! אם נזנח

את הציניות והפסימיות שמיד עולות לשמע צמד המילים: "זה אפשרי", ונתחיל להאמין ויתרה מכך, ניתן לעצמנו את הזכות הגדולה מכל לבחור, בכל שלב בחיינו, במה אנו בוחרים לעסוק, קרי, מה תהא תרומתנו ליקום- זה יקרה. פשוט כמו שזה נשמע.

אלא מה? במציאות ימינו, נדמה לעיתים כי הבחירה איננה קיימת. הלכה למעשה, פעמים רבות כשאדם משנה תחום עיסוק, הדבר נעשה מתוך נסיבות חיצוניות/ כורח המציאות (פיטורין, מחלה, שינוי

מקום מגורים) ולא מתוך בחירה אישית שלו (גם אם מאוד סבל במקום עבודתו ובאופן אבסורדי הפיטורין למעשה שחררו אותו מעול).

לאותם אלה ש"מזלם לא האיר להם" והראו להם את הדלת, קיימות שתי אפשרויות ברורות: הראשונה, שהמפוטר מרגיש כמי שחרב עליו עולמו, ומכאן נכנס למערבולת של תסריטי אימה וייאוש ממצבו העגום.

אדם כזה נשאב בקלות יתירה להאשמות, כשהאשם העיקרי הוא זה שפיטר אותו והוביל אותו למצבו. האשמים האחרים, הם כל השאר (קולגות, בני משפחה קרובים ועוד). בנוסף, מופיעה לא פעם גם האשמה העצמית. המימד ההשוואתי עולה. למה דווקא אני?

האפשרות השנייה, היא לראות במצב החדש הזדמנות להגשמה עצמית ולהתפתחות אישית.

כשאדם במצב משבר מתמקד בפיטוריו, מתלונן ומבכה את שהיה, הוא מנציח את המשבר. לעומתו, כשאדם במצב משבר, בוחר לצמוח ולהתקדם, הוא למעשה מתרגם את המשבר לשלב התפתחותי בחייו. שלב זה
מתבטא ומתמקד ב"מה הלאה"?, מהם הפתרונות למצבי? במה אני בוחר להתמקד הפעם? כיצד הייתי רוצה לראות את חיי המקצועיים בעתיד. צמיחה מתוך משבר, משמעותה לכוון את חיינו לבחירה מודעת, שמקרבת את ההזדמנות לחיות חיים של הגשמה וביטוי אישי מכסימלי.