געגועים - קטע קצר פרי עטי
בוקר טוב אורה שלי,
יום חדש.
עמדתי הבוקר בכיכר הקטנה ליד הבית שלי מחכה שנעמה תאסוף אותי לעבודה וחשבתי כמה את חסרה לי. ביד החזקתי שקית ניילון עם ארוחת צהריים לנעמה ולי בשתי קופסאות נפרדות. בכל קופסא יש פלפל ממולא שהכנתי אתמול בלילה, תערובת אורז מלא וחיטה וטחינה טרייה עליה. זו התערובת שאת אוהבת ואני מבטיחה לך שכשתחזרו הביתה אני אכין לך ארוחה כזו עם ירקות מוקפצים וטחינה על התערובת ואשב ואסתכל עלייך איך את אוכלת ומפילה לכל עבר ומתלכלכת באכילה ומגושמת ואהובה כמו שרק את יודעת להיות.
עמדתי שם הבוקר בכיכר הקטנה ליד הבית שלי מתמסרת לתחושת השמש החורפית על הפנים ונשמתי נשימה עמוקה אחת ועוד אחת להכניס את הנעימות והגעגוע פנימה. עץ תפוז אחד שלח ענף מפלרטט אלי לגב ומשך אותי החוצה מעצמי כדי שאתפעל מענפיו שופעי הפרי הגולשים מהחצר הפרטית אל המדרכה הציבורית כמבקשים לחלק את השפע שלהם עם העולם. קטפתי תפוז ירוק אחד קטן וקשה ושפשפתי אותו כנגד חומת האבן של הבית, לשאוף את ריח הפרי.
נעמה הגיעה והביאה את צביקה פיק. "מת אב ומת אלול ומת חומם...גם נאסף תשרי ומת עימם... רק נשארה גחלת עמומה של אהבת הקיץ הקדומה...של אהבת הקיץ הקדומה...." . סגרירי בחוץ. מחשבות נושאות אותי למקומות אחרים. מת אב ומת אלול וגם תשרי נאסף ונשארה רק גחלת עמומה, גחלת לוחשת געגוע.
יאיר.
"קראתי היום בעיתון שגילו בארץ פרח חדש... "אצבעונית החופש המצויצת".... אמר. והסביר, המילים שלו אורגות סביבי מרחבים עוטפים של אהבה. "אצבעונית, כי את נוגעת באצבע כשאת מכירה חפצים... ואנשים... וחופש, כי זה כל כך חשוב לך .... ומצויצת בגלל הקול שלך.... אצבעונית חופש מצויצת שלי....".
יאיר.
יאיר של טבע, יאיר של לנדרובר חבוט וחזק, יאיר של מרחבים... גבוה וזקוף, יאיר של שיער אסוף לקוקו ארוך, עגיל נוצה באוזן, המון כיסים, לוכדי חלומות בג'יפ, עיניים טובות, חיוך ביישני ולשון שנונה...
"תשלחי לי תמונה שלך", כתב לי במייל "כדי שאראה להורים מה אני רוצה שיביאו לי ליום ההולדת...." וגם "אני עסוק. מחפש לוכד פרפרים כדי שיעזור לי ללכוד את כל הפרפרים שהכנסת לי לבטן...".
יאיר של חצי גוף בתוך המים בנקבה חשוכה שצללי נרות מחוללים בה על הקירות וגוף צמוד לגוף ושפתיים לשפתיים, יאיר שותק ומחבק על מדרגת אבן בפארק גורן עם כוס קפה ביד מוקדם לפני הזריחה, יאיר ששוכב לצידי מתחת לג'יפ להכיר לי אותו מלמטה, מחלץ את הג'יפ השקוע בחולות עתלית לפני לילה ראשון של חיבור בגוף. באוהל גדול ופתוח גם החול והרוח עושים אהבה.
מגלגל לנו סיגריה ממסטלת של " עשב טרי ורענן שנקטף הבוקר", עומד בחצי גוף ערום אצלי במטבח מטגן קציצות עשבים עם גבינה בולגרית ועושה מהפכת אלוהים, שוכב לצידי , קוראים בשקט ומפסיקים לסיגריה, לחיבוק.... "חומד", היה אומר כמו שאף אחד מעולם לא אמר , מתבונן באהבה ובשאלה עמוק עמוק אלי ...
והפגישה הראשונה שלנו... בג'יפ בלילה בשטחים של בת שלמה, חלקת אדמה שעליה נפרשת מחצלת קש, קפה שחור נמזג, פנס על המצח מאיר את "הברוקלינאים" של דיימון ראניון. על הגב מתחת לשמיים, נוח ובטוח לי עם הגבר הזה שמקריא לי מהספר, מקשיבה לקולו העמוק המתעכב על מילים מסוימות וחוזר עליהן, שואפת את קרבתו, ומביטה בסקרנות עליו שוכב על הבטן, נשען על המרפקים לצידי, שפתיו נעות ושיניים מתגלות כשהוא צוחק מהכתוב. יאיר.
את הכרת אותו רק דרך הסיפורים שלי וליווית אותי מקשיבה, תומכת וגם מזהירה ודואגת, והנוכחות השפויה והאוהבת שלך הייתה החוט שאפשר לי להמריא ולהתעופף בלי לחשוש שאעלם לגמרי, נשאבת לתוך חגיגת הצבעים, הצלילים, הטעמים והריחות. גומעת אותה כמו אדמה סדוקה יבשה ומכווצת שגשם חזק, עשיר ומפתיע מחזיר אותה לחיים אחרי שנים ארוכות בהן נשכחה אפילו ההשתוקקות.
זוכרת את שיחת המיקוח שלנו עם אלוהים? אמרנו לו: ריבונו הטוב של העולם, נניח שאתה בא ושואל אותנו : בנותיי היקרות, אם אציע לכן שבועיים נפלאים ואחריהם יכולים לבוא כאבי לב ונפש אתן לוקחת?.... את היססת אבל אני מייד אמרתי "כן!!!" וקבלתי. בדיוק שבועיים. לא יום אחד יותר. ואחר כך כאב. מאוד כאב אבל אני לא מצטערת.
יאיר ואני היינו פרק פתיחה של סימפוניה מרגשת. סימפוניה בלתי גמורה, מוזרה כזו, של פרק אחד תרועתי שנמשך שבועיים ואחריו פאוזה מפתיעה וסופית בהחלט. התזמורת עזבה בקקופוניה רבה ונותר על הבמה המיותמת רק צ'לו אחד מורכן ראש שהמשיך להשמיע צלילים נמוכים, נוגים, הקשת מחליקה על המיתרים המלוחים ואחר כך גם הוא דמם ונאסף ונשארה רק גחלת עמומה של אהבה נפלאה וקטועה.
גשם בחוץ. המגבים עובדים, גם החימום. הרדיו מנגן ונעמה שקועה במחשבות משלה אז אני חוזרת אל עצמי.
ואלייך אני מאוד מתגעגעת. מתגעגעת לצחוק שלך המתגלגל, לעיניים היפות שלך... מאז שהתחלנו לדבר בסקייפ ואני רואה אותך "מקרוב" שמתי לב לעיניים שלך. הן כל כך מלאות הבעה ... ואת כל כך יפה ואהובה וחסרה.
את בדרום אפריקה
ויאיר, עזב כדי לנסות ולאחות את שברי המשפחה שלו
אני מוקפת חברים נפלאים ואהובים וגם בהרבה הרבה געגוע. תחושה של חסר. לא ברור למה. כמו בשיר: "וילד זר הולך ותר, כמו שאול, את עקבותיו של אב ושל אלול... לך ילד לך, אולי בסוף המערב, בין יבשה לים, בין אב לסתו, יהא האור שלך יאיר...."
כמעט הגענו. טפטוף קל וטיפות זרועות על החלון. נעמה מחייכת אלי. יש לה, לחמודה הזו, חושים חדים לתחושות שלי. אני מחייכת אליה בחזרה.
שיהא האור שלנו מאיר , אהובה שלי
געגועים / נילי תלמי-פז , נוב' 2008
בוקר טוב אורה שלי,
יום חדש.
עמדתי הבוקר בכיכר הקטנה ליד הבית שלי מחכה שנעמה תאסוף אותי לעבודה וחשבתי כמה את חסרה לי. ביד החזקתי שקית ניילון עם ארוחת צהריים לנעמה ולי בשתי קופסאות נפרדות. בכל קופסא יש פלפל ממולא שהכנתי אתמול בלילה, תערובת אורז מלא וחיטה וטחינה טרייה עליה. זו התערובת שאת אוהבת ואני מבטיחה לך שכשתחזרו הביתה אני אכין לך ארוחה כזו עם ירקות מוקפצים וטחינה על התערובת ואשב ואסתכל עלייך איך את אוכלת ומפילה לכל עבר ומתלכלכת באכילה ומגושמת ואהובה כמו שרק את יודעת להיות.
עמדתי שם הבוקר בכיכר הקטנה ליד הבית שלי מתמסרת לתחושת השמש החורפית על הפנים ונשמתי נשימה עמוקה אחת ועוד אחת להכניס את הנעימות והגעגוע פנימה. עץ תפוז אחד שלח ענף מפלרטט אלי לגב ומשך אותי החוצה מעצמי כדי שאתפעל מענפיו שופעי הפרי הגולשים מהחצר הפרטית אל המדרכה הציבורית כמבקשים לחלק את השפע שלהם עם העולם. קטפתי תפוז ירוק אחד קטן וקשה ושפשפתי אותו כנגד חומת האבן של הבית, לשאוף את ריח הפרי.
נעמה הגיעה והביאה את צביקה פיק. "מת אב ומת אלול ומת חומם...גם נאסף תשרי ומת עימם... רק נשארה גחלת עמומה של אהבת הקיץ הקדומה...של אהבת הקיץ הקדומה...." . סגרירי בחוץ. מחשבות נושאות אותי למקומות אחרים. מת אב ומת אלול וגם תשרי נאסף ונשארה רק גחלת עמומה, גחלת לוחשת געגוע.
יאיר.
"קראתי היום בעיתון שגילו בארץ פרח חדש... "אצבעונית החופש המצויצת".... אמר. והסביר, המילים שלו אורגות סביבי מרחבים עוטפים של אהבה. "אצבעונית, כי את נוגעת באצבע כשאת מכירה חפצים... ואנשים... וחופש, כי זה כל כך חשוב לך .... ומצויצת בגלל הקול שלך.... אצבעונית חופש מצויצת שלי....".
יאיר.
יאיר של טבע, יאיר של לנדרובר חבוט וחזק, יאיר של מרחבים... גבוה וזקוף, יאיר של שיער אסוף לקוקו ארוך, עגיל נוצה באוזן, המון כיסים, לוכדי חלומות בג'יפ, עיניים טובות, חיוך ביישני ולשון שנונה...
"תשלחי לי תמונה שלך", כתב לי במייל "כדי שאראה להורים מה אני רוצה שיביאו לי ליום ההולדת...." וגם "אני עסוק. מחפש לוכד פרפרים כדי שיעזור לי ללכוד את כל הפרפרים שהכנסת לי לבטן...".
יאיר של חצי גוף בתוך המים בנקבה חשוכה שצללי נרות מחוללים בה על הקירות וגוף צמוד לגוף ושפתיים לשפתיים, יאיר שותק ומחבק על מדרגת אבן בפארק גורן עם כוס קפה ביד מוקדם לפני הזריחה, יאיר ששוכב לצידי מתחת לג'יפ להכיר לי אותו מלמטה, מחלץ את הג'יפ השקוע בחולות עתלית לפני לילה ראשון של חיבור בגוף. באוהל גדול ופתוח גם החול והרוח עושים אהבה.
מגלגל לנו סיגריה ממסטלת של " עשב טרי ורענן שנקטף הבוקר", עומד בחצי גוף ערום אצלי במטבח מטגן קציצות עשבים עם גבינה בולגרית ועושה מהפכת אלוהים, שוכב לצידי , קוראים בשקט ומפסיקים לסיגריה, לחיבוק.... "חומד", היה אומר כמו שאף אחד מעולם לא אמר , מתבונן באהבה ובשאלה עמוק עמוק אלי ...
והפגישה הראשונה שלנו... בג'יפ בלילה בשטחים של בת שלמה, חלקת אדמה שעליה נפרשת מחצלת קש, קפה שחור נמזג, פנס על המצח מאיר את "הברוקלינאים" של דיימון ראניון. על הגב מתחת לשמיים, נוח ובטוח לי עם הגבר הזה שמקריא לי מהספר, מקשיבה לקולו העמוק המתעכב על מילים מסוימות וחוזר עליהן, שואפת את קרבתו, ומביטה בסקרנות עליו שוכב על הבטן, נשען על המרפקים לצידי, שפתיו נעות ושיניים מתגלות כשהוא צוחק מהכתוב. יאיר.
את הכרת אותו רק דרך הסיפורים שלי וליווית אותי מקשיבה, תומכת וגם מזהירה ודואגת, והנוכחות השפויה והאוהבת שלך הייתה החוט שאפשר לי להמריא ולהתעופף בלי לחשוש שאעלם לגמרי, נשאבת לתוך חגיגת הצבעים, הצלילים, הטעמים והריחות. גומעת אותה כמו אדמה סדוקה יבשה ומכווצת שגשם חזק, עשיר ומפתיע מחזיר אותה לחיים אחרי שנים ארוכות בהן נשכחה אפילו ההשתוקקות.
זוכרת את שיחת המיקוח שלנו עם אלוהים? אמרנו לו: ריבונו הטוב של העולם, נניח שאתה בא ושואל אותנו : בנותיי היקרות, אם אציע לכן שבועיים נפלאים ואחריהם יכולים לבוא כאבי לב ונפש אתן לוקחת?.... את היססת אבל אני מייד אמרתי "כן!!!" וקבלתי. בדיוק שבועיים. לא יום אחד יותר. ואחר כך כאב. מאוד כאב אבל אני לא מצטערת.
יאיר ואני היינו פרק פתיחה של סימפוניה מרגשת. סימפוניה בלתי גמורה, מוזרה כזו, של פרק אחד תרועתי שנמשך שבועיים ואחריו פאוזה מפתיעה וסופית בהחלט. התזמורת עזבה בקקופוניה רבה ונותר על הבמה המיותמת רק צ'לו אחד מורכן ראש שהמשיך להשמיע צלילים נמוכים, נוגים, הקשת מחליקה על המיתרים המלוחים ואחר כך גם הוא דמם ונאסף ונשארה רק גחלת עמומה של אהבה נפלאה וקטועה.
גשם בחוץ. המגבים עובדים, גם החימום. הרדיו מנגן ונעמה שקועה במחשבות משלה אז אני חוזרת אל עצמי.
ואלייך אני מאוד מתגעגעת. מתגעגעת לצחוק שלך המתגלגל, לעיניים היפות שלך... מאז שהתחלנו לדבר בסקייפ ואני רואה אותך "מקרוב" שמתי לב לעיניים שלך. הן כל כך מלאות הבעה ... ואת כל כך יפה ואהובה וחסרה.
את בדרום אפריקה,
ויאיר, עזב כדי לנסות ולאחות את שברי המשפחה שלו.
אני מוקפת חברים נפלאים ואהובים וגם בהרבה הרבה געגוע. תחושה של חסר. לא ברור למה. כמו בשיר: "וילד זר הולך ותר, כמו שאול, את עקבותיו של אב ושל אלול... לך ילד לך, אולי בסוף המערב, בין יבשה לים, בין אב לסתו, יהא האור שלך יאיר...."
כמעט הגענו. טפטוף קל וטיפות זרועות על החלון. נעמה מחייכת אלי. יש לה, לחמודה הזו, חושים חדים לתחושות שלי. אני מחייכת אליה בחזרה.
שיהא האור שלנו מאיר , אהובה שלי
אישה מאושרת, בת כמעט 50. חיה עם בן זוגה וילדיה בפרדס חנה, מאמנת אישית, מטפלת בגישת הפסיכולוגיה האלטרנטיבית. עוסקת שנים רבות בכתיבה של פרוזה, שירה ו-הגיגים. על הקיר - תואר שני בתקשורת ותעודות נוספו