היה משהו מאד אינטואיטיבי ולא מתאמץ בחיבור הזה. היא ראתה אותי מרחוק, ובעזרת כמה מילים שאמרתי לה היא ידעה בדיוק מה לעשות. לא ישבנו במרחב בטוח, לא היה חדר, ספה או כורסא.
היא גרמה לכל מרחב להרגיש בטוח, בעצם הנוכחות שלה, שהייתה שקטה, לא מתפשרת, אימהית ומעוררת ביטחון.
היא ידעה לקרוא בדיוק מה היו הפחדים שלי, לקחה אותי ביד ועמדה איתי מולם.
היא ידעה לקרוא בין המילים שלי את מה שניסיתי להגיד, לשקף ולהחזיר לי חזרה. ידעה לעמוד על התנגדויות, לשקף לי אותם ולמצוא את הסיבה להם. זה לא היה הדבר הכי נעים לשמוע, אבל לא היתה דרך מהירה יותר בשבילי לזוז קדימה.
סיון מלווה תהליכים. היא זמינה, אבל נותנת את המקום והזמן לעבודה פנימית, ואף מדגישה את הצורך בעבודה כזאת.
"אם היה מקל קסמים, כבר מזמן הייתי נותנת לך אותו", היא אומרת לי שוב ושוב, ומחזירה את האחריות אליי.
בנועם ובאימהיות, אך בכנות ובישירות, המסר שעובר ממנה הוא שאין דרכי קיצור; העבודה היא חקירה פנימית יסודית, שבסופה, לומדים לעמוד לבד ולקבל את השליטה על החיים שלנו.
מלבד הידע הרוחני שלה, יש לה אינסטינקטים מעולים. היא קוראת ומרגישה אנשים, ובאותה עת קשובה ומלאת סקרנות ללמוד על האדם את מה שהוא מביא למרחב הטיפולי.
העבודה והלימוד הם משותפים, שלי ושלה; מעבר לזה, מאז אותו יום שנפגשנו, אף פעם לא הרגשתי לבד. ולא רק בגלל הזמינות שלה, אלא בגלל שהיא הובילה אותי, דרך הזזת קירות ומחסומים, לבחור בעצמי.
החקירה הפנימית נמשכת כל הזמן, כל החיים. העומק של העבודה הזאת הוא אינסופי, אבל במהלך הזמן הזה שסיוון מלווה אותי הבנתי, בהדרגה ביחד איתה ובעזרתה, שאני חזקה מספיק כדי לעמוד לבד ולבחור, לעבוד, לטייל ולהסכים לקבל ולאהוב עם (ואת) עצמי.