להחליף את התמונה שבראש

בסוף אחת ההרצאות שהעברתי אחרי הפוגה ארוכה, ניגשה אלי אחת המשתתפות עם דמעות בעיניים.
זה אף פעם לא מפתיע כי אצל כולם, תמונות מעוררות רגש חזק, ודאי כשהן מתלוות לסיפור.
"תודה שהוצאת לי את התמונה הזאת מהראש".
ידעתי על איזו תמונה היא מדברת כי בסבב הכרות קצר, הזמנתי את המשתתפים לספר בקצרה על תמונה משמעותית ולתאר אותה ויזואלית. הרבה הביאו תמונה של סבתא, חלק תמונה היסטורית, כל מיני רגעים בזמן של תמונות בלתי נשכחות.
הרוב המוחלט סיפר על התמונה בהתרגשות וחלק נדבקו בהתרגשות.
ואז כשהגיע התור שלה בסבב היא שיתפה בתמונה שלה, יכול להיות שהתנצלה שהיא מביאה תמונה קשה לאחר אותו רצף של תמונות של נוסטלגיה חיובית.
יכול להיות שהיא התנצלה לפני והסבירה שיש תמונה אחת שתיחקק לה לנצח והיא תמונה של בנה ששם קץ לחייו ותיארה לנו אותה. תמונה קשה במיוחד.
״אני לא יכולה להוציא את התמונה הזאת מהראש, זאת התמונה המשמעותית שלי״
ברקע דממה עם קולות רקע של תזוזת כסאות של מי שנע באי נוחות לשמע השיתוף הקשה.
ואני כבר יודעת שאחרי ההרצאה הזאת היא תהיה במקום אחר עם משמעויות חדשות וזה גייס אותי לשים את הפוקוס בנושאים שיכולים להיטיב איתה יותר.
דיברתי על הקשר הרב שיש בין תמונות וזיכרון.
עד כמה תמונה יכולה לשנות זיכרון קשה, לשים את הפוקוס על מה שמיטיב.
עד כמה טראומטית יכולה להיות התמונה שבראש, ודאי כשמדובר על זיכרון של אובדן.

במהלך ההרצאה המשתתפים נחשפו לשיטה שלי לכתיבת ביוגרפיות על ידי תמונות.
תמונות ששוות אלף מילים ומזקקות את אישיותו של זה שהביוגרפיה (פוטוביוגרפיה) נכתבת ומצולמת עבורו.

אחרי הרצאה שמתפוגגות התודות המרגשות והשיתופים של מה הם לוקחים איתם מההרצאה אבל תמיד יש שיתוף בלתי נשכח שהולך איתי הלאה כמו השיתוף שלה.

היא הודתה לי שהצלחתי להחליף לה את התמונה בראש.
"הילד שלי זה לא האובדנות! זו לא כריכת ספר החיים שלו! הבן שלי חכם, יפה תואר, רגיש, יצירתי ועוד ועוד ועוד" אני לא זוכרת באיזה תיאורים היא השתמשה אבל היא החזיקה לי את פרק היד עם דמעות בעיניים ואמרה תודה בתחושת הקלה מבורכת.

הייתי שותפה להתרגשות ושמחתי שהגעתי להעביר את ההרצאה הזו כי הפסקתי להעביר חלק מתכני ההרצאה ושהשיתוף שלה יצר את ההזדמנות עבורה ועבור הקבוצה כולה.

ואז היא הסתכלה עלי בעיניים אחרות ובמבט אסרטיבי ואמרה:
״אין לך את הפריבילגיה לא להעביר את ההרצאה!״.

ונכון לעכשיו, לא השאירה לי יותר מידי ברירות.

להחליף את התמונה שבראש

בסוף אחת ההרצאות שהעברתי אחרי הפוגה ארוכה, ניגשה אלי אחת המשתתפות עם דמעות בעיניים.
זה אף פעם לא מפתיע כי אצל כולם, תמונות מעוררות רגש חזק, ודאי כשהן מתלוות לסיפור.
"תודה שהוצאת לי את התמונה הזאת מהראש".
ידעתי על איזו תמונה היא מדברת כי בסבב הכרות קצר, הזמנתי את המשתתפים לספר בקצרה על תמונה משמעותית ולתאר אותה ויזואלית. הרבה הביאו תמונה של סבתא, חלק תמונה היסטורית, כל מיני רגעים בזמן של תמונות בלתי נשכחות.
הרוב המוחלט סיפר על התמונה בהתרגשות וחלק נדבקו בהתרגשות.
ואז כשהגיע התור שלה בסבב היא שיתפה בתמונה שלה, יכול להיות שהתנצלה שהיא מביאה תמונה קשה לאחר אותו רצף של תמונות של נוסטלגיה חיובית.
יכול להיות שהיא התנצלה לפני והסבירה שיש תמונה אחת שתיחקק לה לנצח והיא תמונה של בנה ששם קץ לחייו ותיארה לנו אותה. תמונה קשה במיוחד.
״אני לא יכולה להוציא את התמונה הזאת מהראש, זאת התמונה המשמעותית שלי״
ברקע דממה עם קולות רקע של תזוזת כסאות של מי שנע באי נוחות לשמע השיתוף הקשה.
ואני כבר יודעת שאחרי ההרצאה הזאת היא תהיה במקום אחר עם משמעויות חדשות וזה גייס אותי לשים את הפוקוס בנושאים שיכולים להיטיב איתה יותר.
דיברתי על הקשר הרב שיש בין תמונות וזיכרון.
עד כמה תמונה יכולה לשנות זיכרון קשה, לשים את הפוקוס על מה שמיטיב.
עד כמה טראומטית יכולה להיות התמונה שבראש, ודאי כשמדובר על זיכרון של אובדן.

במהלך ההרצאה המשתתפים נחשפו לשיטה שלי לכתיבת ביוגרפיות על ידי תמונות.
תמונות ששוות אלף מילים ומזקקות את אישיותו של זה שהביוגרפיה (פוטוביוגרפיה) נכתבת ומצולמת עבורו.

אחרי הרצאה שמתפוגגות התודות המרגשות והשיתופים של מה הם לוקחים איתם מההרצאה אבל תמיד יש שיתוף בלתי נשכח שהולך איתי הלאה כמו השיתוף שלה.

היא הודתה לי שהצלחתי להחליף לה את התמונה בראש.
"הילד שלי זה לא האובדנות! זו לא כריכת ספר החיים שלו! הבן שלי חכם, יפה תואר, רגיש, יצירתי ועוד ועוד ועוד" אני לא זוכרת באיזה תיאורים היא השתמשה אבל היא החזיקה לי את פרק היד עם דמעות בעיניים ואמרה תודה בתחושת הקלה מבורכת.

הייתי שותפה להתרגשות ושמחתי שהגעתי להעביר את ההרצאה הזו כי הפסקתי להעביר חלק מתכני ההרצאה ושהשיתוף שלה יצר את ההזדמנות עבורה ועבור הקבוצה כולה.

ואז היא הסתכלה עלי בעיניים אחרות ובמבט אסרטיבי ואמרה:
״אין לך את הפריבילגיה לא להעביר את ההרצאה!״.

ונכון לעכשיו, לא השאירה לי יותר מידי ברירות.

להחליף את התמונה שבראש

בסוף אחת ההרצאות שהעברתי אחרי הפוגה ארוכה, ניגשה אלי אחת המשתתפות עם דמעות בעיניים.
זה אף פעם לא מפתיע כי אצל כולם, תמונות מעוררות רגש חזק, ודאי כשהן מתלוות לסיפור.
"תודה שהוצאת לי את התמונה הזאת מהראש".
ידעתי על איזו תמונה היא מדברת כי בסבב הכרות קצר, הזמנתי את המשתתפים לספר בקצרה על תמונה משמעותית ולתאר אותה ויזואלית. הרבה הביאו תמונה של סבתא, חלק תמונה היסטורית, כל מיני רגעים בזמן של תמונות בלתי נשכחות.
הרוב המוחלט סיפר על התמונה בהתרגשות וחלק נדבקו בהתרגשות.
ואז כשהגיע התור שלה בסבב היא שיתפה בתמונה שלה, יכול להיות שהתנצלה שהיא מביאה תמונה קשה לאחר אותו רצף של תמונות של נוסטלגיה חיובית.
יכול להיות שהיא התנצלה לפני והסבירה שיש תמונה אחת שתיחקק לה לנצח והיא תמונה של בנה ששם קץ לחייו ותיארה לנו אותה. תמונה קשה במיוחד.
״אני לא יכולה להוציא את התמונה הזאת מהראש, זאת התמונה המשמעותית שלי״
ברקע דממה עם קולות רקע של תזוזת כסאות של מי שנע באי נוחות לשמע השיתוף הקשה.
ואני כבר יודעת שאחרי ההרצאה הזאת היא תהיה במקום אחר עם משמעויות חדשות וזה גייס אותי לשים את הפוקוס בנושאים שיכולים להיטיב איתה יותר.
דיברתי על הקשר הרב שיש בין תמונות וזיכרון.
עד כמה תמונה יכולה לשנות זיכרון קשה, לשים את הפוקוס על מה שמיטיב.
עד כמה טראומטית יכולה להיות התמונה שבראש, ודאי כשמדובר על זיכרון של אובדן.

במהלך ההרצאה המשתתפים נחשפו לשיטה שלי לכתיבת ביוגרפיות על ידי תמונות.
תמונות ששוות אלף מילים ומזקקות את אישיותו של זה שהביוגרפיה (פוטוביוגרפיה) נכתבת ומצולמת עבורו.

אחרי הרצאה שמתפוגגות התודות המרגשות והשיתופים של מה הם לוקחים איתם מההרצאה אבל תמיד יש שיתוף בלתי נשכח שהולך איתי הלאה כמו השיתוף שלה.

היא הודתה לי שהצלחתי להחליף לה את התמונה בראש.
"הילד שלי זה לא האובדנות! זו לא כריכת ספר החיים שלו! הבן שלי חכם, יפה תואר, רגיש, יצירתי ועוד ועוד ועוד" אני לא זוכרת באיזה תיאורים היא השתמשה אבל היא החזיקה לי את פרק היד עם דמעות בעיניים ואמרה תודה בתחושת הקלה מבורכת.

הייתי שותפה להתרגשות ושמחתי שהגעתי להעביר את ההרצאה הזו כי הפסקתי להעביר חלק מתכני ההרצאה ושהשיתוף שלה יצר את ההזדמנות עבורה ועבור הקבוצה כולה.

ואז היא הסתכלה עלי בעיניים אחרות ובמבט אסרטיבי ואמרה:
״אין לך את הפריבילגיה לא להעביר את ההרצאה!״.

ונכון לעכשיו, לא השאירה לי יותר מידי ברירות.

להחליף את התמונה שבראש

בסוף אחת ההרצאות שהעברתי אחרי הפוגה ארוכה, ניגשה אלי אחת המשתתפות עם דמעות בעיניים.
זה אף פעם לא מפתיע כי אצל כולם, תמונות מעוררות רגש חזק, ודאי כשהן מתלוות לסיפור.
"תודה שהוצאת לי את התמונה הזאת מהראש".
ידעתי על איזו תמונה היא מדברת כי בסבב הכרות קצר, הזמנתי את המשתתפים לספר בקצרה על תמונה משמעותית ולתאר אותה ויזואלית. הרבה הביאו תמונה של סבתא, חלק תמונה היסטורית, כל מיני רגעים בזמן של תמונות בלתי נשכחות.
הרוב המוחלט סיפר על התמונה בהתרגשות וחלק נדבקו בהתרגשות.
ואז כשהגיע התור שלה בסבב היא שיתפה בתמונה שלה, יכול להיות שהתנצלה שהיא מביאה תמונה קשה לאחר אותו רצף של תמונות של נוסטלגיה חיובית.
יכול להיות שהיא התנצלה לפני והסבירה שיש תמונה אחת שתיחקק לה לנצח והיא תמונה של בנה ששם קץ לחייו ותיארה לנו אותה. תמונה קשה במיוחד.
״אני לא יכולה להוציא את התמונה הזאת מהראש, זאת התמונה המשמעותית שלי״
ברקע דממה עם קולות רקע של תזוזת כסאות של מי שנע באי נוחות לשמע השיתוף הקשה.
ואני כבר יודעת שאחרי ההרצאה הזאת היא תהיה במקום אחר עם משמעויות חדשות וזה גייס אותי לשים את הפוקוס בנושאים שיכולים להיטיב איתה יותר.
דיברתי על הקשר הרב שיש בין תמונות וזיכרון.
עד כמה תמונה יכולה לשנות זיכרון קשה, לשים את הפוקוס על מה שמיטיב.
עד כמה טראומטית יכולה להיות התמונה שבראש, ודאי כשמדובר על זיכרון של אובדן.

במהלך ההרצאה המשתתפים נחשפו לשיטה שלי לכתיבת ביוגרפיות על ידי תמונות.
תמונות ששוות אלף מילים ומזקקות את אישיותו של זה שהביוגרפיה (פוטוביוגרפיה) נכתבת ומצולמת עבורו.

אחרי הרצאה שמתפוגגות התודות המרגשות והשיתופים של מה הם לוקחים איתם מההרצאה אבל תמיד יש שיתוף בלתי נשכח שהולך איתי הלאה כמו השיתוף שלה.

היא הודתה לי שהצלחתי להחליף לה את התמונה בראש.
"הילד שלי זה לא האובדנות! זו לא כריכת ספר החיים שלו! הבן שלי חכם, יפה תואר, רגיש, יצירתי ועוד ועוד ועוד" אני לא זוכרת באיזה תיאורים היא השתמשה אבל היא החזיקה לי את פרק היד עם דמעות בעיניים ואמרה תודה בתחושת הקלה מבורכת.

הייתי שותפה להתרגשות ושמחתי שהגעתי להעביר את ההרצאה הזו כי הפסקתי להעביר חלק מתכני ההרצאה ושהשיתוף שלה יצר את ההזדמנות עבורה ועבור הקבוצה כולה.

ואז היא הסתכלה עלי בעיניים אחרות ובמבט אסרטיבי ואמרה:
״אין לך את הפריבילגיה לא להעביר את ההרצאה!״.

ונכון לעכשיו, לא השאירה לי יותר מידי ברירות.