מצנצנות סילאן למוזיאון ישראל 

סיפורנו התחיל בתימן, כאשר סבא משה היה צריך עזרה וידו לא הייתה משגת עובדים נוספים.

סבי עסק בצורפות בענף הקישוט – קישוטים המעטרים פעמונים לספרי תורה, מנורות, חנוכיות ועוד.

קישוטים אלו נקראו בין השאר תותים, כדורים, שביעיות תשיעיות והם העשירו את המראה תוך שהעניקו לו ייחוד ומיוחדות. עבודה זו הייתה מורכבת ומדוקדקת ודרשה עזרה מרובה, יצירתיות והתמדה. 

סבתא תמיד נרתמה למשימה.

ימים ושנים עברו ובשנת 1980 שכלו סבא וסבתא את בנם חיים, בן 21 במותו. 

מספר חודשים לאחר מכן נפטר גם סבי שלא הצליח להתמודד עם האובדן.

ביגונה, החליטה סבתא להמשיך ולעשות במלאכה לבדה כדי לכלכל את ילדיה שנשארו בבית. על אף הקושי, התעקשה והצליחה ובמהרה הפך העיסוק לתחביבי אשר עזר לה להתמודד עם השכול.

בכישרונה הרב המציאה, גיוונה ויצרה תכשיטים חדשים – שרשראות מכסף משולבות בחרוזים ועיטורים ורקמות בחוטי זהב מיוחדים והכל פירות מעשה ידיה.

את רעיונותיה שאבה לפעמים מחנויות תכשיטים ומעבודות שנתקלה בהן ובשעת הצורך פנתה לאחיה שמואל שהיה צורף וזה סייע בהערצה רבה ביצירת מארגים מופלאים המשלבים סממנים תימנים, יהודים מסורתיים ואלו נשזרו ליצירות מרהיבות עין.

בהמשך, החלה לעצב בובות בלבוש תימני מסורתי, ספרי תורה לילדים ועוד.

וכך אין סוף ליצירה כיוון שתמיד היא תמצא דבר חדש להוסיף או ליצור בכישרונה הרב והבלתי נדלה.

בשנת 2008, סבתי ביקשה ממני לבוא עם המצלמה שלי ולצלם כמה מעבודותיה, מעט הופתעתי שכן סבתי הייתה ידועה בצניעותה ואני בכלל לא צלמת מהסוג הזה. את שלל התכשיטים שמרה בצנצנות סילאן כשהן עטופות אחת אחת בנייר מגבת וכך גם יתר יצירותיה שהיו מוצנעות.

"תצלמי לי ארבע חמש תמונות שיהיו לי" – זו הייתה בקשתה הצנועה.

כשהגעתי עם מצלמתי, ביקשתי ממנה לבחור את היצירות האהובות עליה ביותר, היא ניגשה לארון המצעים הישן והורידה מהמדף העליון מספר צנצנות סילאן עם תכשיטים בתוכן.

אני לא אשכח את הרגע בו הפכה את צנצנות הסילאן שבתוכן היו התכשיטים כדי לבחור את מה היא רוצה לצלם.
פיזרה את תכשיטיה על שולחן האוכל כשאני עוזרת לה "לקלף" את נייר המגבת שעטף כל תכשיט כדי שאצלם ולראשונה רואה כל יצירה דרך עדשת המצלמה ומאותו רגע ההערכה לסבתי הגיע מכיוון לא צפוי ועוצמתי כל כך.

ואני נדהמת מהאוצר...

- "סבתא? יש לך עוד?"

- "בטח, יש המון צנצנות בארון" שמחה ששאלתי.

- "תוציאי! תוציאי!"

וכך קרה שאני מעודדת אותה להוציא עוד ועוד מיצירותיה ולתת לכל אחת מהן את הבמה הראויה.

מידי מפעם מראה לסבתי תמונה במסך של המצלמה והיא וגם אני חוות את היצירות בפעם הראשונה כיצירות אמנות לכל דבר.

את ספר התמונות הענקתי לה אחרי מספר שבועות של עבודה על עימוד הספר הראשון שלי. הספר שלה.

והיא בגאווה וזקיפות קומה מציגה את הספר בפני הסובבים אותה ומתמלאת סיפוק מהתגובות.

עותק הספר הוצג כבדרך אגב לאוצרת שנדהמה מהסיפור של סבתי ומפירות ידיה עד כדי כך שבובותיה הוצגו במוזיאון ישראל בירושלים וזיכו אותה גם בגאווה הזו. 

כמה כח יש לתמונות, אם סבתא שושנה לא היתה מבקשת שאצלם לה,

 if I didn’t photograph them.” Diane Arbus

נפרדנו מסבתי בשנת 2018, עשר שנים מאז שהודפס הספר.

בשנה האחרונה לחייה כשהיא בת 90 הייתה נכנסת ויוצאת מבית החולים ותמיד ביקשה לקחת את הספר איתה, כשרצתה להראות לצוות הרפואי מי היא באמת ומעתה ועד עולם אנו יורשים אותו בגאווה ואת הסיפור שלה המהווה השראה לכל העשייה שלי בתחום הצילום הטיפולי.