השבוע הגיע אלי טכנאי מזגנים ( מקצועי , אחלה איש והוגן ), ואז הוא פצח בתובנת חיים ואמר שישנם שני סוגי אנשים בעולם, ומבחן הוופלים הוא מה שמחלק אותם:  אלו שיראו צלחת של 5 וופלים יאכלו אחד מקסימום שניים וזה יספק אותם, ואלו שלא ישקטו עד שיסיימו את הצלחת ( או יישארו מוטרדים מהוופלים שנותרו בצלחת). אני מהסוג השני הוא הצהיר.

מיד קפצתי לענות לו שגם אני מהסוג השני ( אמנם לא עם וופלות, עם כל הכבוד) אבל משהו טעים שעומד מול עיני יטריד אותי בהחלט. ואז עצרתי רגע לחשוב , מי אני באמת ?!? חזרתי לאותה המסקנה, כן, אני בהחלט מהסוג השני, ודוקא בגלל זה אם בא לי קוביית שוקולד מריר ( גודאיבה 90% הוא המועדף , והזכויות שמורות למישהי מיוחדת במינה) אני אלך לארון לקחת אחת , ואם יבוא לי עוד אחת אלך לקחת עוד אחת, כדי לא להעמיד לי את הפיתוי מול העיניים בצורה כה ברורה וישירה. ...אפילו שלפעמים אני אקום מהספה גם בפעם השלישית לעוד קובייה.

לצערי לפעמים  גם הקימה לארון הופכת קלה ומרובה, ועוד יותר מזה לפעמים היא קורית באופן אוטומטי כמעט שלא במודע.... מתוך הרגל.

ההרגל הזה הפך לי בולט במיוחד עם אחד הקרובים ומהמציקים לי – הטלפון שלי. לא פשוט לי לומר שאני "קצת" מכורה אליו.

ברור שאם אני כותבת פוסט ומעלה אותו, אני אבקר בו במהלך היום מספר פעמים ( ליתר דיוק מספר רב של פעמים) כדי לראות אם אהבו, הגיבו, אולי אפילו לא הסכימו.

אבל, וזה האבל הגדול, לפעמים אני סתם, פשוט סתם מושיטה אליו את היד, כמעט באופן אוטומטי , כדי "להתעדכן" ולראות מה חדש.

הגדלתי לעשות וביטלתי את התראות הנוטיפיקיישינס המרעישים, קצת כמו להשאיר את חפיסת השוקולד בארון , אבל אם להיות כנה זה ממש לא מספיק. לא מספיק כי האוטומט כבר השתרש ומרגישה לאחרונה שאני צריכה לעבור תהליך גמילה!

לא להגזים ,לא גמילה מוחלטת, אבל גמילה מבוקרת, שתוריד את היד האוטומטית הנשלחת לטלפון למעבר קצרצר בין מספר רשתות ( פייסבוק/מטא, אינסטא, לינקדאין יו ניים איט)

אני עוד חושבת איך הכי נכון לי לעשות את זה - להגביל מספר כניסות ביום דרך רישום כל כניסה, לחפש אפליקציה רושמת כניסות , זמן גלישה..... עוד לא החלטתי.

נראה לי שאני עדיין בשלב הראשון של המודעות והכוונה, וקצת של הצהרה קבל עם ועדה

המלצות פרקטיות, ישימות , ריאליות ומשעשעות התקבלו בברכה!