אני חושבת שהשיר הזה מסכם בצורה טובה את החוויה שלי:

האנשים הזמניים- נעם חורב
(מתוך הספר ״טיוטה של אושר״)
כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף לְנֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו התמימים את הגרפיטי: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה"
כשמתבגרים, מבינים לאט-לאט שהנֶצַח הזה הוא טריקי
כי ארמונות בחול לא נשארים לָנֶצַח. ואוכל במקרר לא נשאר לָנֶצַח. וגם אנשים, גם אנשים לא תמיד נשארים לָנֶצַח
אנחנו גדלים עם התפיסה שככל שמישהו מלווה אותנו יותר זמן – כך הוא משמעותי וחשוב לנו יותר
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים. אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף. שנכנסו לחיינו לזמן מוגבל במטרה מסוימת
האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם. אנשים שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום
הם באים להעביר אותנו שיעור
ללמד אותנו משהו על עצמנו
ללחוץ לנו על איזה כפתור
לעזור לנו להתמודד
לראות ברור יותר
להוות מקפצה לשלב הבא
לשנות לנו את הפרספקטיבה
לנצח איזה פחד
להרים אותנו מהקרשים
לסגור מעגל
ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים
זה לא עושה אותם פחות חשובים, פחות משמעותיים
במבט לאחור אני מזהה אנשים שנכחו בחיי חודשיים-שלושה ועשו בי שינוי אמיתי, השפיעו עליי, עוררו בי השראה, לימדו אותי שיעור חשוב והפילו לי המון אסימונים, יותר מאחרים שליוו אותי שנים רבות
בגלל השאיפה האוטופית לְנֶצַח, נדמה לנו שכשהאנשים האלה יוצאים מחיינו, זה אומר שהפסדנו אותם. שנכשלנו. שלא שמרנו עליהם מספיק. קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים
אז מדי פעם על כביש השִגרה המהיר, עם כל הזמני והנצחי ומה שביניהם-
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, הם היו בשבילנו הנֶצַח.