"מה מציק לך?" שואלת אישה את בן זוגה

"זה לא חשוב" משיב בן הזוג

"זה חשוב לי" מפצירה האישה האכפתית. "ספר לי".

"אבל את תכעסי עלי", הוא עונה

והאישה מופתעת, משיבה "אני מבטיחה לך שאני לא אכעס. אני אמפתית מאוד ואני יודעת להקשיב".

בן הזוג שוכנע ואמר: "טוב, אז האמת היא שלא בא לי ללכת להורים שלך הערב".

"מה?" מתפרצת האישה בזעם: "איך אתה אומר דבר כזה אחרי כל מה שההורים שלי עשו למעננו?! להורים שלך לא מזיז מה שלומנו! מה הם כבר עשו עבורנו?!

בן הזוג מתכווץ. "בסדר, בסדר, נלך. רק רציתי לספר לך מה אני מרגיש".

והיא: "זה לא מספיק לספר לי מה אתה מרגיש, אתה צריך לדעת אם זה מה שאני רוצה לשמוע".

זו כמובן בדיחה אבל המסר ברור: לרוב אנחנו רק שומעים ולא מקשיבים:

כי - לא תמיד אנחנו באמת מוכנים להקשיב למסר של הצד השני

כי - יש לנו אג'נדה משלנו ובא לנו להשמיע אותה

כי - הקשבה אמיתית היא לא שיפוטית

כי - להקשיב פירושו לפעמים לשתוק בלי לחוות דעה או לתת עצה (בעיקר אם לא התבקשנו)

יש ספר ילדים שאני אוהבת מאוד שנקרא "הארנב הקשיב", הוא מספר על ילד שבנה ארמון, והארמון נהרס. אחת אחת מגיעות חיות שונות "להקשיב" ולעזור: אחת מיד רוצה לבנות מחדש, השנייה רוצה להרוס למישהו אחר, השלישית רוצה להעמיד פנים שכלום לא קרה, האחרת כועסת על כל העולם...כל החיות מוצאות עצמן מול ילד שלא משתף איתן פעולה לעשות כהצעתן ואחת אחרי השנייה עושות סיבוב פרסה וממשיכות לדרכן.

אחרון מגיע הארנב.

הארנב מתיישב ליד הילד ולא מוציא מילה, רק נוכח. בלי עצות, בלי תוכנית פעולה, בלי דיבורים...

הוא מאפשר לילד לחוות את כל מנעד הרגשות בקצב שלו עד שהילד מוכן. כל הזמן הזה הארנב רק יושב ומקשיב.

לבסוף - הילד מגייס כוחות ומקים את הארמון מחדש!

נסו רגע להיזכר בפעם ההיא שהקשיבו לכם, אבל בעצם רק שמעו אתכם.

מה היה חסר שם? קשב? אמפתיה? נוכחות?

איך אתם הייתם מקשיבים לעצמכם אחרת?

הדימוי שעולה לי לגבי ההבדל בין לשמוע ל-להקשיב הוא של חדר עמוס ומבולגן שלא מאפשר לראות מה באמת יש בו.
לכן, כשאתם מקשיבים למישהו, נסו לדמיין חלל ריק ובהיר. הקשיבו למילים, טוו בדמיונכם את הסיפור שהאחר מספר ואל תמהרו בהכרח להגיב, השתדלו להקשיב. תהיו הארנב.