כשהקמתי את המתים לתחייה – התקלוט הראשון שלי

את הרגע הזה לא אשכח לעולם.

סיימתי את הלימודים במכללת BPM, חדורת מוטיבציה להפוך את המוזיקה שלי לחיים עצמם. יצרתי טראקים, שיחקתי עם סינתים, ובער בי הצורך לחלוק את מה שעשיתי עם העולם. רק היה חסר דבר אחד: רחבה.

כאן נכנס לתמונה גיסי, חובב מסיבות טבע עם רשימת קשרים של  מפיקים ואנשים שיודעים איפה בדיוק קורה הדבר האמיתי. אחרי כמה טלפונים, נפתחה הדלת הראשונה: מסיבת טבע בלוקיישן סודי. אני? קיבלתי את הסגירה של האירוע, הסט האחרון – 06:00 בבוקר.

בהתחלה התרגשתי. להיות הסוגר אומר שאתה לוקח אנשים למקום הכי עמוק בראש שלהם, סוגר להם את הלילה כמו שצריך. אבל כשהגעתי לשם, ראיתי בעיניים את מה שלא חשבתי עליו – הרחבה הייתה ריקה. ריקה כמו הסקיצה הראשונה של טראק לפני שהכנסתי לו קיק.

כל מי שהשתולל כל הלילה כבר שכב מרוח על מזרון איפשהו באוהל, מותש ומרוסק. רק שני אנשים עמדו מולי, נאמנים עד הסוף: אחותי וגיסי. הם חייכו, כמו לומר לי ״יאללה, תעשי את זה.״

נשמתי עמוק. הסתכלתי סביב. ואז לחצתי פליי.

בהתחלה, כלום. הביטים שלי יצאו מהמוניטורים, נעלמים לתוך האוויר הקריר של הבוקר. ואז, כמו בסצנה מסרט אימה אבל בקטע טוב, זה התחיל: ראשים מבצבצים מתוך האוהלים. אנשים עם עיניים טרוטות מציצים החוצה, בודקים מה זה הצלילים האלה ששולפים אותם מתוך חוסר ההכרה.

בטראק השני, הרחבה כבר הייתה חצי מלאה. בשלישי – כולם קופצים, כאילו לא חיו על שלוקי מים ושני תמרים בשש השעות האחרונות. ואני? עומדת בעמדה, מסובבת כפתורים, מזיזה את הראש עם הביטים, ורק אז זה מכה בי:

עשיתי את זה.

לא רק שהם חזרו לחיים – הם עשו את זה בזכותי. בזכות המוזיקה שלי.

וזה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא רק אוהבת את זה – אני חיה את זה.

מאז, תקלטתי במאות מסיבות, ראיתי אינספור רחבות מתמלאות ומתרוקנות, אבל שום דבר לא ישתווה לסט הראשון שלי.