קטע נהדר, פרי יצירתו של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסייה מרקס - זוכה
פרס נובל לספרות בשנת 1982.
בין השאר כתב את "מאה שנים של בדידות", "אהבה בימי כולרה" ועוד.
קראו ותהנו.

 גבריאל גרסייה מרקס פרש מהחיים הציבוריים,  עקב בעיות בריאות -
 מצבו הולך ומחמיר.
הוא שלח מכתב פרידה לחבריו והודות לאינטרנט, מכתב זה הופץ.
הקריאה מומלצת, משום שקטע זה, שנכתב בידי  אחד הסופרים הדרום-אמריקאים
המבריקים של התקופה האחרונה, מרגש באמת.


       אם לרגע אלוהים היה שוכח
         כי אני רק בובת סמרטוטים,
         והיה מעניק לי במתנה פרק חיים,
         הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול.
         יתכן שלא הייתי אומר כל מה שאני חושב,
         אבל בוודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר.

         הייתי מעריך את הדברים, לא לפי שווים,
         אלא לפי ערכם.

         הייתי ישן מעט וחולם יותר.
         אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים,
         אנו מפסידים שישים שניות של אור.

         הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו,
         הייתי מתעורר בזמן שהאחרים ישנים.

         אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים,
         הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש,
         חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי.

         הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים, בחושבם שהם
         מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים
         ברגע שמפסיקים להתאהב!

         לילד הייתי נותן כנפיים,
         אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף.
         לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזקנה,
         אלא עם השכחה.

         כל-כך הרבה דברים למדתי מכם, האנשים

         למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי
         לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.

         למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה
         את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד.
         למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת,
         רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.

         כל-כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד מכם,
         אבל באמת - הם לא יעזרו לי, משום שכאשר ישימו
         אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים.

         אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה
         בה אראה אותך ישן, הייתי מחבק אותך בחוזקה
         ומתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך.

         אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים
         לראותך, הייתי אומר "אני אוהב אותך",
         מבלי להניח, בטיפשות, שזה כבר ידוע לך.

         תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת,
         בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה
         והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך
         עד כמה אני אוהב אותך ושלעולם לא אשכחך.

         המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן.

         היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך.
         בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום, כי אם המחר לעולם
         לא יגיע, בודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך,
         לחיבוק, לנשיקה והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה.

         שמור את אהוביך קרוב, תלחש באזנם עד כמה אתה
         זקוק להם.