היא הגיעה אליי עייפה. לא עייפה מהחיים ,עייפה מהניסיון הבלתי נגמר להיות “בסדר עם כולם”.
בבית, בעבודה, עם החברות, עם הילדים.
תמיד זו שמרככת, מסדרת, עוזרת, לא רוצה “לעשות בעיות”.

אבל בפנים כל “כן” שהיא אמרה לאחרים
היה עוד “לא” קטן לעצמה.

לאט לאט, בתהליך שלנו,
היא הבינה שהריצוי שלה הוא לא רק דפוס התנהגות,
זו אמונה עמוקה שאם היא לא תוותר, לא ירצו אותה.
שאהבה מגיעה רק כשאת מתאימה את עצמך לאחרים.

ואז יום אחד היא עשתה משהו קטן,
היא לא קפצה מיד לעזור כשביקשו ממנה.
רק עצרה ושאלה את עצמה בשקט:
“אני רוצה – או שאני פשוט רגילה?”

והפעם היא בחרה אחרת.
אמרה “לא”. בנימוס, בלי התנצלות.
ופתאום הרגישה איך הגוף שלה נרגע, איך הגב מתיישר.

כשסיפרה לי על זה, היא ממש חייכה ואמרה:
"תקשיבי, זה היה רגע קטן , אבל זה היה רגע שהרגשתי בו שחזרתי לעצמי".

בפעם הבאה, רגע לפני שאת עומדת להסכים למשהו שלא מרגיש לך ממש נכון
תשאלי את עצמך שלוש שאלות:

1. למה אני אומרת כן? מתוך רצון אמיתי או מתוך פחד לאכזב?
2. מה המחיר של ה’כן’ הזה עליי? אנרגיה, זמן, שקט פנימי?
3. מה אני מרוויחה אם אגיד לא? מקום לעצמי, זמן, נוכחות אמיתית?

תעני בכנות.
לפעמים השקט שאת מחפשת לא מגיע מלעשות עוד – אלא מלהעז לא לעשות.

לא כל “לא” הוא סירוב.
לפעמים “לא” הוא הדרך שלך להגיד לעצמך “כן”.