כל פגישה איתה היה ייאוש. קושי, חולשה. עצבים. פחד. היא אמרה שמרגישה אבודה, כואבת, חסרת אונים. אז הייתי איתה שם, זה לא היה קל לי. היינו שם יחד, ראיתי אותה, שמעתי אותה, לא שפטתי, לא האצתי בה
ודווקא היום כשענן כבד עומד בשמיים, ורוח חזקה וקרה נושבת... היא באה וסיפרה שגילתה את הכח שבה, את הרצון, התשוקה. הקשבתי לכל מילה, בדקתי שאני לא מתלהבת מדיי פן תקלוט אותי רוצה אותה ככה. אני איתה בכל מקרה. גם בקושי- גם בצמיחה.
אני אהיה איתה גם בדרך הזו... עד שהיא תרגיש שביכולה להתמודד בעצמה
ואז, כמו שאני מכירה את עצמי, אתן לה ללכת