משפחה נוסעת בדרכה לביתה במרכז, בסיום סופ"ש מהנה על שפת הכנרת. שעת ערב מאוחרת, חשוך בחוץ. הקטנה מאחור מבקשת מאמא לעבור לשבת איתה מאחור, כדי שתוכל לשבת עליה. אמא נענית. עוברת למושב האחורי, הילדה יושבת עליה ונרדמת. אחיה הגדול מניח את ראשו על ירך אימם ונרדם כשהוא שוכב על המושב שלצידה.

המשפחה כבר קרובה יחסית הביתה, אבל משהו משתבש. המכונית עפה ומתרסקת לצד הכביש לאחר שאוטובוס מתנגש בה.

ממשפחה גרעינית בת 4 נפשות, נותרים שני ילדים יתומים בדרגות פציעה שונות (אנושה וקלה).

זהו הרגע המכונן של חיי. מכאן מתחילה רכבת הרים של התמודדויות אינספור עם שכול, פציעות, יתמות, טראומה, אימוץ ע"י הסבים, זיקנה, מחלות וסוף צפוי.

כל אחד התמודד אחרת עם האבל והשכול, בהתחשב בגילו, במצבו הפיזי, באופיו, במשאביו ובחוסנו.

המנגנונים שהופיעו בסביבתי היו רבים ושונים: היו בכי וצער על מה שהיה ולא יחזור עוד, דאגות, חרדות, הומור שחור וציניות, תסכול, רחמים אישיים, ומנגד רצון לחיות ולהתגבר, לשכוח ולהדחיק.

הבעיה העיקרית בעיניי היתה היעדר מקום מאפשר ולא שיפוטי לשיתוף התחושות, הפחדים, הדאגות, חוסר הוודאות ועוד. כל אחד מבני המשפחה באופן טבעי היה טרוד בעצמו ובהתמודדות האישית שלו, ולא היה פנוי רגשית לקשיים של האחר. שיתוף חיצוני נחשב בזמנו להודאה בקיומה של "בעיה" או "חוסר יכולת להתמודד" והפחד מפני התערבות של המשפחה המורחבת או הרשויות, רק הוסיפו דאגה על דאגות.

גיל ההתבגרות והשנים שאחרי חידדו בי את הצורך בחיזוק החוסן הפנימי. במיוחד כאשר מצבם של הסבים שלי החמיר בהדרגה, וההשפעה הפנימית עליי החלה להתבטא גם כלפי חוץ.

עדיין לא היו לי אפשרויות לפרוק את הפחדים והרגשות, ואלה התבטאו בעיקר בכתב וביני לבין עצמי. כל זאת עד שפגשתי בצבא שני מפקדים אנושיים ורגישים שזיהו וסייעו לי למצוא את המקום המתאים לשתף ולהתחזק.

הבנתי שאפשר לחיות חיים מלאים ולחוות רגעים מאושרים, גם אחרי האובדן שחוויתי ואפשר להתמודד עם האובדן שיגיע.

מדובר בבחירה והחלטה שלי על מה שנמצא בשליטתי ובאחריותי.

גם את.ה יכול.ה.

אם נדרשת "קצת עזרה" ממקום מכיל מאפשר ולא שיפוטי, אני כאן.