מאירועי אתמול: "הגעתי לשדה התעופה בסן פרנסיסקו  והתקדמתי מכבש המטוס אל עבר אולם היציאה כשלפתע הבחנתי בהמולה גדולה והמון רוגז..."

התקדמתי אל עבר קבוצת האנשים הזועפת רק בכדי לגלות שכולנו שותפים למציאות העגומה של אובדן מזוודות בין יבשתי. התיישבתי נטולת כוחות על אחד הספסלים בשדה,מנסה בקושי רב לעצור את פרץ דמעותיי. "מה אני אמורה לעשות עכשיו?" אלו המילים היחידות שרצו שוב ושוב בראשי, כל חיי היו במזוודה האבודה ומה עכשיו? המתנתי יחד עם שותפיי לגורל כשעה נוספת ולבסוף החלטתי לתפוס מונית מהירה אל מלון קטן שהכרתי בסביבת מגוריי העתידיים. כשהגענו עצר נהג המונית בפתח בית קפה קטן הצמוד למלון. כשהגחתי מן המונית וניגשתי לשלם לנהג זינקו ממקומם מספר גברים ששתו בירה אחת מיותרת בשעות הצהריים המוקדמות והציעו את עזרתם בסחיבת מזוודותיי הנעלמות...מה שהכעיס אותי עוד יותר. לעזרתי נחלצה בחורה צעירה,נמוכת קומה ובעלת מראה נערי שנזפה בהם להניח לי לנפשי. היא ניגשה אלי ובחיוך שאלה אם אני רוצה לשתות משהו קר.
עניתי בחיוב והתיישבתי על הבר למולה.
"הי דארלינג,אני טינה. מאיפה את?" שאלה בחביבות אמריקאית טיפוסית.
"אני לימור מישראל, רק שכרגע אינני יודעת מנין באתי ואנה אלך"...השבתי לה בליריות.
"את נשארת כאן הלילה? אני יכולה לדבר עם הבעלים כאן ולסדר לך דיל מצוין" הצהירה בנון שלנטיות וליטפה את ידי...

מה ה"סיפור" של טינה,המקומית האדיבה? קראו מחר...