הקהילה המשפטית המשפחתולוגית סוערת עקב פס"ד שניתן בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ביום 18/11/18 (בג"צ 4602/13 ). המחלוקת העיקרית בתיק נסובה סביב בית המגורים של הצדדים בתיק. הבעל הביא לנישואין מגרש שקיבל בירושה. על מגרש זה נבנה בית המגורים.

בני הזוג היו נשואים 30 שנים והתגוררו בבית המגורים, במשך למעלה מעשרים שנים.

הצדדים נישאו בשנת 1982, ועליהם חל חוק יחסי ממון ומשטר איזון המשאבים.

האשה טענה, כי אף שהנכס אינו בר איזון כיוון שקדם לנישואין, הרי שיש כוונת שיתוף ספציפי בנכס (בית המגורים).

ביה"ד הרבני האזורי קבע, כי יש להכיר בשיתוף הספציפי בנכס , ועל כן זכאית האשה למחצית משווי הזכויות של בית המגורים אשר רשום על שם הבעל.

הבעל הגיש ערעור לביה"ד הרבני הגדול.

ביהד הרבני הגדול קבע – במסגרת דיון בכוונת השיתוף הספציפי שעל הנכס, כי יש לתת משקל לטענת הבעל על ניאוף ובגידת האשה בו, ושלל ממנה זכויות בבית המגורים.

האשה הגישה עתירה לבג"צ. היא טענה כי ביה"ד הרבני הגדול יחס משקל לטענת הבגידה, ויישם את הדין הדתי על הסוגיה של שיתוף ספציפי בבית המגורים ובכך חרג מסמכותו.

יש לציין כי התערבות בג"צ בהחלטות/פסקי דין של ביה"ד הרבני תעשה במקרים של חריגה מסמכות.

ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ דוחה את עתירת האשה, ברוב דעות.

דעת המיעוט (כב' השופט עמית ) קובעת כי קריאה של פסק הדין של ביה"ד הרבני הגדול בשלמותו, מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של האשה הוא שהיטה את הכף לחובתה.

בכך התיימר ביה"ד להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש בניגוד להלכה הפסוקה של ביהמ"ש העליון (הקובעת כי הדין האזרחי הוא המחייב בעניני רכוש) ,ובכך חרג מסמכותו.

דעת הרוב (כב' השופטים מינץ ושטיין) רואה בשיקול הבגידה כחלק ממכלול השיקולים בקביעת כוונת שיתוף ספציפית, ולכן נקבע כי ביה"ד הרבני לא חרג מסמכותו, ואין מקום להתערבות בג"צ.

סוף דבר- האשה נותרה ללא זכויות בבית המגורים.

נראה כי לא מדובר בסוף פסוק. ב"כ האישה כבר הודיע כי יעתור לקיום דיון נוסף בסוגיה , בהתאם לסעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה.