בעידן "עקרון הרצף", המעמיד למבחן תאוריות שונות ומגוונות אודות אמהות טובה, מצאתי לנכון להתייחס לנושא דרך עיניו של  מורי ורבי, ד.ו. ויניקוט.

מדובר בתאורטיקן מן המאה ה-20, אשר דיבר על האם כמי שצריכה להיות עבור התינוק כ"אם טובה דיה" - good enough mother  . אמא שמסוגלת להתאים עצמה לצרכים המשתנים של תינוקה באופן טוב ומספק דיו להתפתחותו הנפשית התקינה.

ויניקוט כינה את השלב הראשון בחיי התינוק, כשלב התלות המוחלטת. מבחינתו לא מדובר בשלב זה עדיין על "תינוק", אלא על יחידה אחת שנקראת: "אם-תינוק". התלות של התינוק באימו היא מוחלטת, שהרי אינו מסוגל עדיין ליידע את הסביבה בדברים להם זקוק. הוא נמצא בעמדה בה מסוגל רק ליהנות או לסבול. באמצעות האמפתיה וההיענות של האם אליו הוא יקבל, או שלא, את שנחוץ לו.

וינקוט תבע את המונח "החזקה" -holding  , כמתאר את מעשי האם בשלב זה: ה - holding הנכון שעושה האם אינו מבוסס על "טכניקה" אלא על התכווננות אמפתית מיוחדת ומותאמת לצרכי התינוק - המשך לחוויה המיטיבה שחווה התינוק ברחם. חוויה זו כוללת מגע מותאם ורגיש לעור התינוק, שמירה על טמפרטורה נכונה, רגישות ויזואלית, רגישות והגנה פיזיולוגית וכיו"ב. הוא כולל את כל מערך הטיפול בתינוק ביום ובלילה. holding נכון לוקח בחשבון שלתינוק אין שום ידע על קיומו של העולם סביבו. יתרה מזאת, אינו יכול להיות זהה עבור שני תינוקות, כיוון שאין שני תינוקות זהים. הוא אמור להשתנות בהתאם לשינויים היומיומיים בצרכי התינוק.

כאשר ה- holding אינו מתקיים כראוי יחוש הילד בבגרותו חרדה, מצוקה וחוסר בטחון. הבריאות הנפשית, אליבא דה ויניקוט, תלויה באותה החזקה ראשונית: כשהיא מתקיימת באופן הנכון - היא אינה מורגשת. הכול קורה בצורה נכונה, כך שהתינוק אף אינו מודע לכך שמטפלים בו. הוא רק מרגיש שטוב לו. אם התינוק מתחיל להיות מודע לטיפול בו - משהו לא טוב קורה...

זהו למעשה ה- going on being- יש להסתכל על התינוק כעל אדם לא בשל שכל הזמן נמצא על סף חרדה בלתי נסבלת, ורק במידה והגורם המטפל בו (לצורך העניין, האם) יכול לשים עצמו במקומו ולדעת מה הוא צריך הוא מרחיק ממנו את החרדה הזאת. במילים אחרות, הוא צריך להיות ברצף של קיום כאשר כל קטיעה של הרצף מעוררת חרדה. עפ"י ויניקוט, במצב של פסיכוזה (מה שקרוי בשפת העם "שגעון"), משהו השתבש בשלב של התלות המוחלטת.

בשלב האחרון של ההיריון, כמו גם לאחר הלידה, האם נמצאת במצב שקרוי "עיסוק אימהי ראשוני" - primary maternal preoccupation. היא מפנטזת בתוכה את התינוק, חווה אותו, חולמת אותו. נשים נולדות עם היכולת הזו. האימא האמפתית משתמשת בחוויה שלה כתינוקת, בתינוקת שבתוכה, ולכן היא מאוד רגישה, פגיעה ותלותית בשלב זה. היא חשה את התינוק מתוך חווית הינקות שלה עצמה. תפקיד האב בשלב זה (וזה לגברים שבינינו) הוא לעשות holding לאם, רעייתו, בכדי שהיא מצידה "תתמלא", ותוכל לספק את צרכי התינוק!

אז בהצלחה J

רויטל רגב-

עו"ס קלינית, מטפלת במבוגרים ובנוער.