" אמא, למה את כועסת? שמת לב שאת צועקת ועוד אומרת לנו לא לצעוק?" זה היה הבן הקטן שלי שהיה במקרה בטווח הריקושטים שיריתי לכל עבר מתוך תסכול על איך שהמטבח נראה.   הכיור עמוס בכלים מלוכלכים, השולחן נראה אתר דודאים, כוסות וצלחות פזורים בכל מקום, שיש מלא פירורים. בקיצור- פוגרום במטבח. הילדים כבר יודעים-זו החולשה שלי. רק מלראות את כל מה שהלך שם הרגשתי איך כל האנרגיות שלי מתרוקנות.

"אין לי כוח" חשבתי לעצמי " פשוט אין לי כבר כוח יותר. נמאס לי. נמאס לי נמאס לי." וכך המשכתי כמו מנטרה את האמירה הזו והרגשתי איך הכעס הולך ומתעצם בתוכי. ההתפוצצות שלי הייתה ,כמובן, בלתי נמנעת וההערה של הבן הקטן שלי רק הרתיחה אותי יותר.

"ככה!" צעקתי חזרה "כי כל כך לא אכפת לכם. לא אכפת לכם לחיות בדיר חזירים. אתם בכלל לא יודעים להעריך שום דבר שאני עושה למענכם, שום דבר."

וככה התנהלתי לי כמו רוח תזזית, מוזנת על ידיי הכעס שלי, אוספת חולצה נשכחת מפינת המחשב, גרביים ונעליים מפינת הישיבה.

הבן הקטן שלי רק מסתכל עליי ואומר לי בחיוך, בחיוך! : " מה פתאום אמא, אני מעריך אותך מאד. את היא זו שלא מעריכה את עצמך."

וואו,פתאום עצרתי. העוצמה של המילים שלו הכתה בי. האמנם? חשבתי לי , האם זה מה שהקרנתי ולכן אפשרתי לאחרים בסביבה לנהוג בזלזול? התבוננתי בבן הקטן שלי וחשבתי" כמה קטן, וכמה חכם. משהו כנראה אני כן עושה נכון.."

הסיפור הזה לימד אותי המון. הבנתי שהאנשים הקרובים לי ביותר הם, הם המורים הטובים ביותר שלי.

הם משקפים לי אותי כמו מראה, את החולשות, הפחדים או האמונות שמנהלות אותי וגם את החוזקים שלי. הבנתי שכעס ומילים משתלחות לא יובילו אותי לשום מקום. התחושה של חוסר ערך, הכעס, והמחשבות כמו: "לא יעזור כלום, מילא שום דבר לא ישתנה, איזו אמא אני שלא יכולה להטיל משמעת או לקבל עזרה, אף פעם הם לא יקשיבו לי באמת..." כל אלו ניהלו אותי.

היה בי פחד. פחד מכמות הפחדים, מעוצמת הכעס, מן המחשבות השליליות והאמונות שמגבילות אותי. ידעתי שהם חוסמים אותי ומונעים ממני שלוות נפש ואושר. אפילו המילה "חוסמים" הקשתה עליי, היא החלישה אותי אנרגטית, כי איך פותחים חסימה?זה היה השלב שבו החלטתי לחשוב מחוץ "לקופסא".

אוליי, אוליי שווה לקרוא לדברים אחרת.לדבר בשפה אחרת. בסופו של דבר אין כשלונות אלא רק למידה מתמדת. אני באמת מאמינה שמכל אתגר/ כאב / קושי צומחים.

אם כך, חשבתי לי , כל האמונות שלנו, המחשבות שלנו, הרגשות שלנו, התכונות שלנו- הכל, אלו הם יהלומים. השתעשעתי עם המילה הזו: יהלומים.  תחושה נהדרת של תקווה ואופטימיות מילאה אותי.

זה באמת היה מרענן, להתבונן על הרגשת חוסר האונים, על הכעס, על החולשה וחוסר האמון באותה סיטואציית מטבח, כעל יהלומים. יהלומים גולמיים, לא מלוטשים, אבל יהלומים.

יכולתי לראות את הגולמיות של היהלומים שלי. בגלל הגולמיות הם נראו כמו אבנים פשוטות, חסרות ברק וחן. ובכל זאת הייתי נרגשת: זו תיבת היהלומים שלי, חלקם מלוטשים, חלקם גולמיים וחלקם מלוטשים חלקית אבל כולם יהלומים וכולם שלי.

כל יהלום גולמי יכול להפוך ליהלום מלוטש. כשבחנתי את הרגשות שניהלו אותי באותו יום תהיתי מהם היהלומים המלוטשים שנמצאים עמוק פנימה? בעיניי רוחי ראיתי את היהלומים הגולמיים הללו עוברים ליטוש ,ניקוי והברקה  ולעיניי נתגלה מראה יפהפה.

חוסר האונים הפך ליהלום מלוטש של אסרטיביות. מתוך הכעס הגיחה שלווה ושקט פנימי. החולשה  כבר לא הייתה חולשה משום שמתוכה בהק יהלום יפהפה של עוצמה וכוח. חוסר האמון פינה את מקומו לתחושה של ביטחון.

הרגשתי טוב, באמת טוב. פתאום הכל היה אפשרי. הריי יש בתוכי תיבת יהלומים והם עושים אותי מאושרת ועשירה ביותר מבפנים ומבחוץ.

תיבת כזו קיימת בכל אחד ואחד מכם. לכל אחד יש תיבת יהלומים משלו. אם תלמדו להתבונן על קשיים, פחדים ומיניי מחשבות ורגשות קשים כעל יהלומים גולמיים, תגלו שהרגשתכם משתפרת פלאים. תרגישו נלהבים להתחיל ללטש את היהלומים הגולמיים שלכם לא חשוב כמה קשה זה נראה כי התוצאה שווה את המאמץ.לא תמיד מה שנראה לעיין הוא האמת. לפעמים האמת חבויה מאחוריי קליפות רבות. נסו! נסו כי אלו החיים שלכם ולחיים שלכם אין הריי מחיר.