" שיר המעלות/אשא עיניי אל ההרים/מאיין יבוא עזרי..."

כבר זמן רב שהתפילה הזו מתנגנת בתוכי. משהו בה מרתק אותי אליה. אני מרגישה מחוברת אליה במין חוט אנרגטי חזק, קשורה ומקושרת. המילים מדברות אליי ומשהו בתוכי נפתח, מה שיוצא משם הם דווקא דמעות של געגוע אל עולם אחר, הווי נשכח אוליי עלום, חיים אחרים במקום אחר, עולם שבו הביטוי החיצוני הוא השתקפות מושלמת וברורה של הנשמה.

אני מתחברת לכמיהה , לתשוקה העצומה להיות מסוגלת לשאת עיניי אל ההרים ולבקש לי עזרה וגם להיות מסוגלת לקבל אותה כשהיא מגיעה.

 בעיניי רוחי אני רואה את עצמי נשענת על דמות אחרת, יפה ושלווה, נסמכת וסומכת שתאחז בי , שלא תיתן לי ליפול. אם היא נעה ונדה, היא אוספת אותי בחיקה קרוב אל הלב. זרועותיה חזקות וטובות, עיניה חמות וחומלות וכל מהותה אהבה. היא אינה מבקשת לה דבר ובכל זאת מקבלת הכל. היא אינה אומרת דבר ובכל זאת אומרת הכל. היא אינה נלחמת כלל ובכל זאת נדמה שהיא תמיד מנצחת, תמיד איתנה ובוטחת. יש בישות הזו עומק, כמו מנהרה של אור יקרות טוב ומיטיב. אני רואה אותה דרך עיניה. יש בישות הזו מרחב וגובה ואנרגיה של רוגע. אני מתכרבלת בתוכה , מנסה להרשות לעצמי להירגע, לישון, להרפות מהאחיזה שלי בה . אני מגלה שידיי אוחזות בה בחוזקה כ"כ, באימה מן הפחד שאפול ואפול ואפול למקום ללא תחתית.

 בעדינות, לאט, באהבה אין קץ, היא נוגעת בנקודה במצחי ובנקודה במפתח הלב. אני מרגישה את ידיי מרפות לאיטן , משחררות ומשתחררות. אני עוצמת את עיניי ונושמת אותה אל תוכי. כל כך רוצה להיות במקום שבו היא נמצאת, להיות היא. היא עירנית ותוססת, צוחקת ומתבדחת. היא אינה מדברת איתי ובכל זאת אני מרגישה ברכות שבנעימת קולה.

"שיר המעלות/ אשא עיניי אל ההרים/מאיין יבוא עזרי..."

האם אני שם בהרים כעת? האם אני פה עוד נושאת עיניי לשם? אני מביטה אל מעבר להרים. עולה בי ביטוי עכשיו- הרי החושך . אני מרגישה שעלי להביט מעבר להרי החושך כי שם נמצא עזרי. מעבר להרי החושך נמצאת היא. אני מביטה חזק ולא רואה כלום. לבסוף, משכבר כמעט נואשתי, אני מסיטה את עיניי קצת הצידה בעייפות . אין בי כוח יותר להילחם. כבר איני יודעת מה נכון או לא נכון. אני רוצה לנוח בשקט, בחיקה של הישות החומלת שלי.

איני מצפה יותר לכלום, אין בי יותר תשוקה. רק עייפות.

עיניי מוסטות הצידה, לאות ורפות . פתאום אני רואה אותה ממש לצידי, למולי, גבוהה וקרובה עמוקה ורחבה והיא אוספת אותי אל חיקה . האמנם, אני תוהה, חיפשתי לשווא אי שם בהרים מה שנמצא ממש כאן לצידי?

אני מגלה שאין זה משנה. עכשיו משמצאתי אינני רוצה להרפות. ושוב היא נוגעת בנקודה ההיא במצחי ובמפתח הלב . אני מביטה אל העומק השליו, המואר של עיניה ומרשה לעצמי להרפות, להתמזג אט אט לתוכה כמו עובר שחוזר אל רחם אימו.