11 שנים חלפו מאז אותו יום נפלא, ה-16 ביוני 1998, עת עמדתי אתו מתחת לחופה. 11 שנים והאהבה רק גוברת. 11 שנים, ולפני שהכרתיו לא האמנתי שאחזיק עם גבר אחד יותר מחצי שנה.

11 שנים. בחיים ידענו קשיים אין ספור. מאמצים להרות, הריון, לידה, בת שמתה בגיל 10 ימים, ושוב מאמצים להרות, הריון וילדה נפלאה שבספטמבר ימלאו לה 8 , עוד ניסיונות להרות שהיו חסרי הצלחה.

11 שנים בהן מעולם לא ידענו שפע חומרי.

11 שנים עם הרבה מאוד קשיים. אבל דבר אחד פרח בן כל הזמן, דבר אחד רק גדל וגדל כל העת - הדבר הזה שמו אהבה. אהבה שלי אליו, ואהבתו שלו אלי, אהבת בתנו אלינו ואהבתנו שלנו את בתנו מקור גאוותנו. בכסף אנחנו אולי על סף העוני, אבל בכל זאת עשירים אנחנו, עשירים בעושר שלא כל בעל ממון מכיר ויודע. עשירים אנחנו בעושר שבלב.

פעם, לפני שהכרתיו, בדקתי בספר נומרולוגיה. שם נאמר שאנשא באמצע שנות ה-30 שלי, ואנשא שוב בתחילת שנות ה-50 שלי. אבל לא נרמז שבאמצע חלילה אתגרש או אתאלמן. אכן נישאתי בגיל 35, והיום אני בת 46. אז אם לא אתאלמן ולא אתגרש, הרי ודאי יקרה דבר שיגרום לנו לחידוש נדרים. האם הדבר הזה הוא התגשמות הטוב היחיד שעדיין חסר בחיינו, האם נחגוג זאת כי נראה שגם מצבנו הכלכלי השתנה לטובה? משום מה כך אני מאמינה, ותחושת הבטן אומרת לי שהיום אני בפתח התקופה שתוביל לשינוי המיוחל הזה.

אז למרות גילנו המתקדם, אני מאחלת לאישי ולי שנזכה להגיע בריאים גם לחתונת נכדינו, ושיתאפשר לנו להעניק להם מתנות שיתנו להם פתח מוצלח לחיים. אני מאחלת זאת, ולמרות הכל מאמינה שהברכה הזאת גם תממש.

אז לו, לי ולכל הזוגות האוהבים, אני מאחלת אושר רב עד מאוד ולא תזיק גם מידה מסוימת של עושר.

ענת שעד לפני 11 שנים הייתה רק פז והיום היא פז קוטלר