דוהרת על ז'קט אופנוענים
מדפדפת בגיליון ה-’לאשה’, ז’קט ‘תופס’ את העין שלי, עוצרת לרגע, מתבוננת בו:
קאט!
הז’קט הזה חוטף אותי
נזרקת לעולם אחר, דמיוני… אך מוחשי לי מאוד
נשאבת במעין מנהרה אל עולם בראשיתי, חיות, עור, תוואי גוף, שרירים, גופות מיוזעים, פחד, תשוקה, יצריות, חייתיות, ראשוניות.
אני חשה תחושת אי נוחות בירכתי הצוואר שלי, מוזר… אימהות בעולם החתוליים לוקחות את התינוקות שלהם בשיניים בפה בעורף,
האם זוהי התחושה שאותה אני חשה!??
קאט!
מנגד נפתחת לפני עוד מנהרה לעולם של אופנוענים, רואה לפני חבורת גברים רכובים על אופנועים כבדים, לבושים בז’קט עור המגן עליהם מפני פגעי הרוח.
ההתבוננות בצילום מייצרת תחושה שהמעצב פיסל גוף בתוך הז’קט. לקח אלמנטים של גוף, שרירים, שיער, חיבר את כולם לכדי מראה קוהרנטי אחד של ז׳קט שאנו יכולים ללבוש.אני נשביתי…
בעיני רוחי- אני דוהרת על אופנוע בלב המדבר, סחופת רוחות, אבק, חיות חולפות נגד עיניי המשתאות.אני מוגנת בז’קט שלי, גוף מיוזע, עור, פרווה, מגע של חייתיות
אני דוהרת בעולם הדמיוני שייצרתי, על כנפי עיתון….
קאט!
חוזרת לעולמי שלי…הכנס טקסט כאן
מכיוון שאנו חיים על האדמה הזו, המהות הפנימית של כולנו מגולמת בגוף, מכאן חשיבות המראה וההופעה ובחירת פריטי הלבוש שלנו- הם מהווים המשכו של הגוף שלנו. עיסוקי הוא חיבור בין המהות הפנימית לנראות החיצונית.