לזיופים, העדר יכולת לדייק בגובה הצליל המושר/מנוגן מגוון סוגים וסיבות. בחלק קטן מאד מהמקרים מדובר בפגם פיזי אורגני, בין אם במערכת השמע, מערכת הפקת הקול, המח ו/או הקישורים העצביים בין מערכות אלו.

בשאר המקרים, מדובר בתוצאה של התנהלות האנשים לפי מערכת אמונות מסויימת (חיצונית או פנימית), ששרתה אותם נאמנה והביאתם הלום, אולם מעכבת את יכולתם למצות את מלוא הפוטנציאל שלהם.

כאשר המחסום כבד, יופקו זיופים שהקשר בינם לבין המנגינה המקורית מקרי. במקרים אחרים, הזיופים יתרחשו כאשר מופיעה קפיצה גדולה בין שני צלילים. זיופים יכולים להופיע כאשר יש שינוי ברגיסטר השירה, כלומר, המנגינה מגיעה לתחום גבוה או נמוך מדי עבור האדם השר. יש השרים באופן מדוייק את הצלילים באופן יחסי זה לזה, אולם כשעלייהם לשיר יחד עם עוד זמרים או נגנים מצליל מסויים נתון, הם ממענים לכפוף את רצונם לרצון הכלל וממשיכים בשלהם לשיר, תוך התעלמות מהמצלולים הצורמים הנוצרים בינם לבין הקבוצה. ניתן לראות בברור, היכן הזיוף הינו תוצר של מערכת התנהלות מסויימת, שסביר להניח, באה לידי ביטוי אצל אותו אדם גם בתחומים אחרים. ייתכן ואצל אנשים שמזייפים כאשר המנגינה חורגת מטווח הנוחות הקולית שלהם, תתגלה התנהלות דומה בתחומים אחרים בחייהם. ייתכן והם יעדיפו להשאר תמיד באזור הנוחות שלהם ויתעלמו וידחיקו כל מה שמאתגר אותם לצאת מאזור ביטחון זה. ייתכן והאנשים שמתעלמים מהנעשה מוזיקאלית אצל הכלל, מתנהלים בחייהם בצורה חופשית מאד, אינדיבידואלית ולעיתים, חסרת מעצורים, התחשבות או גבולות.

יש אנשים הנותנים למערכת דעות חיצונית, שהם אימצו בחם לחיקם (למוחם), להכתיב את התנהלותם. ניתקלתי באנשים שסבורים שקולם מכוער, שהם חסרי כישרון, ששמיעתם לקוייה ושהאפשרות לשפר זאת למעלה מיכולתם. לאנשים אלו אני ממליץ לבחון, האם קיימים תחומים נוספים בחייהם בהם הם מגבילים את עצמם, בגלל אמירה או קביעה של אדם אחר, וכחצד היו נראים חייהם אם היו מגלים שהם בעלי כישרון ויכולת?

יש אנשים שמערכת האמונות המנהלת את חייהם, טוענת שיש להפריד בין טפל ועיקר. הפרדה כזו יכולה בהחלט להועיל בהתנהלות בעולם עתיר הגרויים שלנו, אולם כאשר מישהו מחליט על בסיס הנחת יסוד זו כי המילים בשיר חשובות יותר מהמנגינה, ומסיק מכאן שהמנגינה זניחה, נוצר חוסר איזון. בשעת שירה, חוסר איזון זה יתבטא בזיוף, ובתחומים אחרים בחיים הוא יתבטא בחוסר איזון (למשל, בין רגש ושכל).

אחת מתלמידותי היתה מזייפת באופן קבוע בתרגילים מסוימים, ובתחלה חשדתי ששמיעתה פגומה, אולם כאשר שרה שירים מקוריים, מפרי עטה, למילים ולחנים שהיא עצמה חיברה, לעולם לא זייפה, והקפידה לחזור עלייהם בדייקנות, פעם אחר פעם. זה היה "קולה הפנימי", “קולה האישי". לעיתים, אנשים מרוחקים ומנותקים מקולם הפנימי האישי הזה, והתוצאה היא זיוף וחוסר קשר לסובב אותם.

נשאלת אפוא השאלה, מה החשיבות שבהצגת מראה כזו אל מול פני המזייפים, שברב המקרים, אפילו אינם מודעים לכך שהם מזייפים? אולי עדיף להם להשאר במצבם, בגן עדן של שוטים? הרי כל עוד הם מפיקים הנאה משירתם, מה זה משנה אם הם מזייפים או מדייקים? זוהי שאלה פילוסופית מורכבת, ותשובתי לה, שכל עוד ישנו סכוי לבני האדם למצות את מלוא הפוטנציאל שלהם, בשירה, כביתר אפיקי החיים, ולוותר על מערכת האמונות והדעות הכובלת, כדאי, שווה ורצוי לפעול למען סיכוי זה.