"אימא, את לימדת אותי להיות אישה" במילים אלה, בקול מעט רועד פתחה חברתי את ההספד שקראה לאמה.

התבוננתי בה: לבושה שחורים, משקפי שמש וכובע שחור רך ורחב שוליים לראשה - נראתה מיליון דולר! היה בה הידור מאופק ומכובד כמו שרואים בסרטים. בכל הזדמנות שנפגשנו התפעלתי תמיד מהופעתה המרשימה. מן הבגדים בטוב טעם, צבעים שקטים ותואמים, הנעליים והתיק באותו הצבע, התכשיט או הצעיף שהשלים את המראה. ואת כל זאת למדה מאימא שלה.

הקשבתי לדבריה בהלוויה ונזכרתי בשנות ילדותנו. משפחתה הייתה בעלת הבית בו גרנו אנחנו בשכירות שמונה שנים. הם גרו בבית פרטי, שניצב מאחורי ביתנו, בקומה השנייה. כאשר באתי לשחק עם בתם, שהייתה בת גילי, וראיתי בפעם הראשונה את חדר השינה שלהם הייתי כולי נפעמת. היה זה חדר גדול שבו ניצבה מיטה כפולה ושתי שידות חומות בשני צדדיה. ממול הייתה מראה גדולה ומתחתיה שולחן טואלט בצבע השידות. על השולחן הזה ניצבו  בקבוקי בושם אחדים, מברשות שיער ומסרקים, קופסאות של קרמים שונים, שפתונים וכלי איפור. זכורה לי היטב תמונה בה ראיתי את אם המשפחה יושבת ליד שולחן זה, בידה מברשת שיער בעלת ידית ארוכה ומקושטת, והיא מברישה בתנועות ארוכות ואלגנטיות את שערה הבלונדי שהגיע כמעט עד למתניה. באותן דקות נדמתה בעיני לכוכבת קולנוע, לא פחות!

האם הייתה ניצולת שואה שהגיעה ארצה עם אחותה, שרידים בודדים ממשפחה ענפה בוורשה. בארץ הכירה צבר שורשי שהתאהב בה מיד ואכזב את תקוותיהן של בנות המושבה הוותיקות שראו בו חתן מבוקש. היא הייתה נמוכת קומה ויפת תואר וסימן ההיכר שלה היה השיער הבלונדי הארוך והשופע. היא הקפידה תמיד לאסוף אותו בתסרוקת גבוהה בצורת בננה או אחרת. את טעמה הטוב בבגדים ובכל האביזרים הנלווים הורישה לבתה, הלא היא חברתי.

זוהי רשומה קלילה. נגעתי רק בצדדים החיצוניים של להיות אישה. לא צללתי לעומק של להיות אימא, סבתא, אישה המשלבת משפחה עם קריירה ועוד נושאים רבים וחשובים שיום האישה הוא הזדמנות מצוינת לעסוק בהם.

הכנס טקסט כאן