אזני המן

משנכנס אדר מרבין בשמחה. אצל אמי, זיכרונה לברכה, היה זה האות לתחילת העבודה. מתחילה הייתה להכין אזני המן, אשר נקראו בפיה "הוּמֵנְטָאש".

הבסיס היה בצק פריך וטעים להפליא והמילוי – אגוזים ודבש. את הדבש הייתה קונה בקופסאות פח גדולות ועגולות שצבען כצבע הדבש. לאחר מכן שמשו הקופסאות הללו לאחסנת אזני המן. מאחר והיו אטומות היטב, נשמרו העוגיות זמן רב (אלא אם כן נזללו קודם לכן...).

בילדותי אהבתי מאוד את חג הפורים, בגלל התחפושות כמובן, אך יותר בגלל טעמן המופלא של אזני המן אלו. כאשר בגרתי, נשאתי והקמתי משפחה משלי, המשיכה אמי להכין עבורנו את העוגיות הללו ולזכות במחמאות.

עכשיו הייתה מכינה כמויות גדולות יותר. פעם באתי לבקרה בעת שהייתה בעיצומה של העבודה. המטבח שלה נראה לי כעין קונדיטוריה קטנה ואמי, בסינר למתניה, השֶפִית! לעתים התלוננה שקצות האצבעות כואבות לה מרב "הדבקות" בצק. בכל זאת, המשיכה במנהגה. לכולנו הייתה תחושה שפורים אינו פורים ללא אזני המן של אימא.

שבוע לפני החג הייתה מופיעה בביתנו ובידה הקופסא הצהובה המוכרת. "אל תזללו הכל", הייתה מזהירה אותנו בחיוך, "תשאירו משהו לחג עצמו". האזהרה פעלה ואכן נשארו שתיים-שלוש אוזניים בודדות בערב החג... אצל אימא, לעומת זאת, אפשר היה לאכול אותן כמעט עד חג הפסח. כאשר הייתי באה לשתות אתה קפה של אחר-הצהרים הייתה שולפת בחיוך של ניצחון אוזן המן מתוך הארון ומניחה אותה בצלחתי. היא עצמה בקושי טעמה מהן.

את סודו של הבצק המופלא לא העבירה לי אמי. מאז מותה, כשנכנס אדר, מנסה אני לשווא למצוא בין המוני אזני המן, המוצעות למכירה בסופרמרקטים ובקונדיטוריות, את טעמו הייחודי של הבצק שלה.

ואולי מוטב כך, הגעגוע הוא כאב מתוק...