סיפור על עשור האחרון בחיי,

קצת ארוך אשמח להקדיש   מזמנך היקר ולקרוא.

לפני כמה ימים חברה שלי הזכירה לי:

זה היה ביום האחרון של השנה, לפני כעשור, 2013.

בזמן שכולם התכוננו לחגוג את הסילבסטר, אני "חגגתי" שנה של ישיבה בבית, מובטלת.

המצב הכלכלי שלי היה כל כך גרוע, שכאשר חברה התקשרה אלי והציעה לי להצטרף לעוד כמה חבר'ה לחגיגה במסעדה, במקום לשמוח על ההזמנה – הזדעזעתי. הרי גם ככה אני שורפת כסף ולא מכניסה כלום איך אני יכולה להרשות לעצמי לצאת עם חברים למסעדה? 

את שנת 2014 התחלתי בדמעות, ואמרתי לעצמי שלא משנה מה, לא אכפת לי איזה עבודה תגיע, לא אתן לאגו שלי להגיד לא. הרגשתי שאני חייבת לצאת מהקיפאון, ולהתחיל לייצר מומנטום. 

כמה ימים אחר כך, חבר שאל אותי אם אני רוצה לעבוד בתור פקידה או רפרנטית בסוכנות ביטוח.

עבורי, זו הייתה ירידה של כמה דרגות לעומת תפקידים קודמים: רפרנטית מתחילה.

אני זוכרת את הרגע הזה, של דקירות בסרעפת, של תחושת ההשפלה שאני בגיל 42 ונותנים לי תפקיד של מישהי שרק התחילה את הקריירה שלה. 

אבל זכרתי את ההבטחה שלי לעצמי ופשוט אמרתי "כן, אקח את המשרה". 

אבל אם חשבתי שזה יהיה נורא, לא ידעתי עד כמה.

לא מספיק שהתפקיד היה מתחת לרמתי, כולם שם התייחסו אלי בזלזול – בעיקר הבוס שלי. אני זוכרת אותו הרגע שבו הייתי במשרד שלו והוא דיבר איתי על משהו מקצועי ואני בנועם הבעתי את דעתי בנושא, פתאום יצא מהכלים וצעק עליי ואמר לי: מי את בכלל תסתמי אני פה שלך אני כאן מנהל ורק אני מחליט. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

באותו רגע רציתי להתפטר, אבל החזקתי את עצמי. הייתי בבית יותר משנה – ותחושת הריקנות הזאת ממש לא הייתה משהו שציפיתי לחוות שוב. 

נקודת המפנה הגיעה כשלקוחה מבוגרת פנתה אלי וביקשה את עזרתי בתביעת ביטוח בריאות. הבת שלה, בת 30, אמא לשני פעוטות, חלתה בסרטן והייתה זקוקה לטיפול מיוחד – אבל חברת הביטוח הערימה קשיים, מכיוון שעלות התרופות עמדה על יותר מ-50 אלף של בחודש. 

באותו הרגע, נזכרתי למה אני עובדת בביטוח – לעזור לאנשים הקטנים, לנזקקים, להתמודד עם חברות הענק הדורסניות שעסוקות ברווחים שלהם, במקום להתחשב בחלשים. 

הסתערתי על הטיפול בתביעה הזאת כאילו זו הייתה אחותי, ונלחמתי בציפורניים. לאחר חודשים ארוכים של טרטורים, שכללו עשרות שיחות טלפון, מיילים, מכתבים ולא מעט צרחות (מצדי), נכנעו בחברת הביטוח ואישרו לה לרכוש את התרופה בהשתתפות עצמית של 300 שקל בלבד מדי חודש.

יש!!!

כחצי שנה לאחר מכן, אני יושבת במשרד, ופתאום שתי נשים נכנסו למשרד, ושאלו "איפה יושבת אור?"

המזכירה הצביעה לכיווני, והן חייכו אלי כאילו הייתי עבורם קשת בענן ביום סגריר.

"את זוכרת אותי?" שאלה אותי הבת.

האמא אמרה לי את שמה, ואז קישרתי את השמות והקולות לפנים.

"בזכותך אני בחיים," היא אמרה לי ואז ניגשה אלי וחיבקה אותי.

אחר כך היא הוציאה מהתיק שלה מעטפה ואמרה לי "זה בשבילך".

היה בפנים גיפט קארד של סופר-פארם, ומכתב תודה שעשה לי צמרמורת.

במקרה, הבוס שלי, מי שעד אותו הרגע לא פספס הזדמנות לזלזל בי, עבר שם. הוא התעניין מי הן, והן סיפרו לו את הכל: איך נלחמתי עבורן בחברת הביטוח ואיך השגתי את האישור לטיפול – וכמה הן מכירות לי תודה על היחס הנפלא.  

אבל במקום לשמוח בשמחתי, הוא הסמיק ולא ידע מה לומר. 

לאחר שהלכו, הוא קרא לי למשרדו ואמר לי "אני חייב לך התנצלות. כשהגעת לפה, אישה מבוגרת לתפקיד כזה זוטר, לא היו לי ציפיות ממך. היית כל כך שקטה וחסרת ביטחון, שחשבתי שאת פשוט לא חכמה מספיק ואין לך יכולות. היום הוכחת לי כמה שטעיתי. את כמו רוטוויילר, עם הבדל אחד: לך יש ליפסטיק". 

מאותו היום, הפכתי להיות המומחית למשימות מיוחדות במשרד. בכל פעם שהיה מקרה מסובך, קשה או משהו שהיה נראה בלתי אפשרי, הבוס היה אומר "תנו לאור, היא כבר תטפל בזה".

עברו הרבה מים בירדן מאז, ואני כבר הקמתי עסק עצמאי משלי לתכנון ביטוח ופיננסים, אבל עד היום אני זוכרת את התקופה הזאת – שלא הייתה נעימה או פשוטה – אבל לימדה אותי כמה שיעורים חשובים לחיים:

א. מה שבאמת חשוב לי בחיים – זה לעזור לאנשים אחרים להשיג דברים כנגד כל הסיכויים

ב. אין כזה דבר "משרה משפילה" או "מזלזלת" – יש רק גישה מזלזלת למשרה.

ג. ולבסוף, כשאני עושה משהו מהלב, בתשוקה, בסוף גם מי שמקטין אותי ויורד עלי, מבין שאני מצוינת במה שאני עושה  - גם אם נדמה להם שאני לא מי יודע מה.