הוא נכנס לקליניקה שלי, התיישב על הכורסא בתשישות

הוא לקח נשימה עמוקה ונשף הרבה אוויר החוצה

“אני לא מבין איך זה קורה לנו כל פעם מחדש…”
כך הוא אמר, כמעט בשקט.
“אני מגיע רגוע… ואז משהו קורה, ואני כבר לא שם.”

עצרנו רגע.

במקום ללכת למה שנאמר ביניהם,
הזמנתי אותו לשים לב למה שקורה בו רגע לפני.

לאט לאט הוא התחיל לזהות:
הגוף מתכווץ,
הנשימה מתקצרת,
ויש שם דריכות…
כאילו משהו כבר מכיר את הדרך הזו.

זה היה רגע עדין.
כי לא ניסינו לשנות.
רק להיות עם מה שיש.

בשיטת סאטיה, הרבה פעמים אנחנו פוגשים את עצמנו דווקא שם –
ברגע הקטן שלפני התגובה.
ברגע שבו משהו עוד פתוח.

במפגש אחר הוא סיפר שהוא ניסה לעצור רגע בתוך שיחה.
לא כדי להגיד משהו אחר,
אלא רק כדי להישאר.

עם הנשימה.
עם התחושה בגוף.
עם עצמו.

הוא אמר:
“זה לא שהשיחה השתנתה…
אבל אני הייתי אחר בתוכה.”

ומשהו במשפט הזה נשאר.

כי לפעמים זה לא מה שאנחנו אומרים,
אלא איך אנחנו מגיעים.

וכשמשהו בנו משתנה, אפילו מעט –
גם הקשר מתחיל לנוע אחרת.