“אני כבר מכירה את זה…
ובכל זאת, זה קורה שוב.”

היא אמרה את זה בשקט.
בלי דרמה.
יותר כמו הכרה במשהו שמוכר לה היטב.

היא תיארה רגע שחוזר על עצמו:
מישהו אומר משהו קטן,
ומשהו בתוכה נסגר.

עצרנו רגע.

במקום למהר להבין למה זה קורה,
הזמנתי אותה להישאר עם מה שקורה עכשיו.

לאט לאט היא התחילה לשים לב:
כיווץ עדין בבטן,
נשימה שמתקצרת,
ומחשבה שחולפת מהר – כמעט בלי להיתפס.

זה היה רגע עדין.
לא כי הבנו הכל,
אלא כי היא הסכימה להיות שם.

בשיטת סאטיה, אנחנו לא ממהרים לשנות דפוסים.
אנחנו מתקרבים אליהם.
מקשיבים.

לפעמים, מתגלה שם משהו פשוט:
שהתנועה הזו, שנסגרת,
ניסתה פעם לשמור.

וכשיש לזה מקום – משהו מתרכך.

בפעם הבאה שזה הופיע, היא שמה לב קצת יותר מוקדם.
לא עצרה את זה לגמרי,
אבל כבר לא הייתה שם באותו אופן.

וזו תנועה קטנה –
אבל אחרת.

כי הדפוסים לא נעלמים ביום אחד.
אבל משהו ביחסים איתם מתחיל להשתנות.

וכשזה קורה,
נפתחת אפשרות.

לבחור.
להישאר.
להיות קצת אחרת בתוך אותו רגע.