כבר במפגש הראשון שלנו, ראיתי שדניאלה היא לא הצלחת הקלאסית. כשהגעתי אליה לסטודיו, הבנתי שתחושותיי היו נכונות.

"אלו אנשים שנכנסתי לתוך תמונות עתיקות" אמרה, כשהיא מראה לי תמונות של אנשים שלא נמצאים במקום הטבעי שלהם. זה לקח אותי ישר לציורים של רמברנדט טורניר ולתקופות של המלכה ויקטוריה והנרי השמיני באנגליה. "קוראים לזה fine Att אמרה.

"אני רוצה גם תמונה כזאת" אמרתי לה. מאותו רגע, התחלנו לשוטט ההסטוריה. אחרי כמה דקות, הגיע הרעיון לשנינו -שייקספיר.

"זה רעיון מעולה" אמרתי "גם כותב ספורי חיים וגם מנחה סדנאות תודעה שמחברות עבר, הווה לעתיד שנקראות 'מה קרה לי בשנה הבאה'.

חודשיים עברו. במהלך הזמן, היא בנתה את הסצנה לפי ציורים מתקופתו של שייקספיר. שולחן, תלבושות, דפים, נוצה לכתיבה, ספרים עתיקים ועוד.

אחרי חודש של עבודה לארגון, בלתי עליה 'פצצה'. " אני מעוניין שגם מירב, בת זוגי, תופיע בתמונה" אמרתי. מאותו רגע, עבד מוחה הקודח גם כדי ליצור תלבושת נשית עדכנית וגם ליצור לנו תפקידים חדשים הקומפוזיציה.

יום המפגש בסטודיו היה מרגש. לא באמת ידענו מה עומד לקרות. היה ניכר על דניאלה שהיא מאד מתרגשת. כאילו ילדה את הקומפוזיציה מתוך גופה.

שעתיים של העמדות, רעיונות שמגיעים באותו רגע, נשימה, הבעות ודיוקים נולדו כמה תמונות מדהימות שלא יכולות להתקיים בשומרון מלבד אצל דניאלה.

מלבד עבודת הצילום הקשוב, הפתוחה והעדינה, היתה שם גם עבוד זוגית. עבודה בה מירב ואני הרגשנו שאנחנו גדלים ממקום של אהבה והקשבה. פוטותריה מבלי לקרוא לה ככה ובלי לכוון לזה.

תודה לך דניאלה

תודה על תהליך ארוך מאחורי הקלעים. תודה על יום של חוויה ועל תוצרים מדהימים ומפתיעים. את אמנית אומנית ממדרגה ראשונה

באהבה,
תומר אוליצקי אור
מירב לשם גונן