הבוקר פגשתי את השכן מהיישוב ליד. 

אני מכירה  אותו שמונה עשרה שנים. ככה חשבתי.

הוא היה שכן בישוב ליד. צלם. חי בגפו, לא שומע טוב.

מה עוד ידעתי עליו? כלום בערך, למרות שכחמש עשרה שנים היינו נפגשים בכל מני מקומות, במכולת, בים, כל מני פגישות של "היי - ביי".

שואלים מה נשמע? אתה עוד מצלם? מה עם הסטודיו שלך? - היה שואל אותי, רוצה שאצלם לך עבודות?

וכך התנהלו החיים.

לפני כ-4 שנים עקרו אותנו מבתינו. והרבה קשרים כאלו של "היי-ביי" נקטעו גם הם.

אבל הצטלבויות החיים מוזרות הן.

לפני חודש עברנו לגור בבית בו גר אותו שכן מהיישוב ליד במשך 4 השנים האחרונות.

הוא עזב. 

הוא בנה בית חדש.

השכנים סיפרו שהבית ענק, שממש לא ברור למה אדם החי בגפו, ועוד בגילו צריך כזה בית גדול.

הייתי צריכה את המפתח של תיבת הדואר, אז הבוקר נפגשנו אחרי יותר מארבע שנים.

עשינו את זה אצלו, בבית החדש,

כן, הבית ההוא, שהשכנים לא מבינים למה אדם צריך כזה גודל.

נכנסתי לבית.....

והבנתי.

הבנתי שלמרות שהוא לא נהיה צעיר יותר בגילו, כמו כולנו.

וכנראה שגם לא יותר בריא, הוא מגשים לעצמו חלום של שנים.

הוא עשה לי סיור ופתאום גיליתי אדם מעניין, אומן מדהים, צייר, אדם עם כל כך הרבה חלומות,

שלקח את ההזדמנות, ובצורה מאד מפוקחת מגשים לעצמו חלומות של שנים,

חלומות שיעזרו לו, גם ליצור, גם לחיות, גם לבלות

וגם לא ליפול כנטל על משפחתו לעת זיקנה.

דיברנו, כמו שמעולם לא דיברנו.

היה לי כל כך מעניין, שברור לי שמצאתי לי חבר חדש / ישן.

אולי זה יוביל לעשיית עסקים בעתיד ואלי לא.

מה שבטוח, יש לי עוד חבר.