בכל משפחה יש כמה אנשים, שבכל מקרה, אנחנו נתקלים בהם מפעם לפעם, אם נרצה או לא.

ארועים משפחתיים, חגים, חתונות לוויות ושאר שמחות.

חלק מהאנשים האלו הם בני הדודים בדרגות קרבה כאלו או אחרות.

במשפחות גדולות, לפעמים, לא מצליחים להכיר אפילו את אלו מקרבה ראשונה, כי יש "כל כך הרבה..." ולפעמים פער הגילים ענק, ולפעמים גרים במקומות רחוקים.

במשפחות קטנות, כל בן דוד, בכל דרגה שהיא הוא די משמעותי

במיוחד, אם יש קליק, קליק שמחבר, שנדלק בפעם הראשונה שנפגשתם - ולא משנה באיזה גיל זה היה.

ואז, לא כל כך משנה כמה נפגשים (ברור שכמה שיותר - יותר עדיף), ומה מירווח הזמן בין פעם לפעם, תמיד נדמה כאילו אתמול סיימנו לדבר בפעם האחרונה, תמיד נדמה כאילו כל יום אנחנו ביחד והחיבור  הוא חיבור טיבעי ואמיתי ששום דבר לא יוכל לנתקו.

אם יוסי זה ככה.

קרבת הדם ביננו - רחוקה מאד.

אבל - הוא בן-הדוד, הכי בן-דוד שיש, הוא חבר, הוא דואג, הוא יודע תמיד לתת את החיבוק, את המילה הטובה ואם צריך - כתף לבכות עליה או איזו שהיא עזרה. 

לפני שבועיים איימתי עליו שאם הוא לא ישמור על עצמו - אני אהרוג אותו, וצחקנו. הוא היה אמור להתחיל כימותרפיה.

לצערי, אני כבר לא צריכה לממש את איומי - הלילה הוא נפטר.

ודי קשה להכיל את זה שהבן-דוד הכי חבר שיש לי - הלך לעולמו, השאיר משפחה לתפארת, כל כך צעיר, כל כך מוקדם מדי.

אוהבת אותו

יהי זיכרו ברוך

אורית