בית המשפט לענייני משפחה דן בתביעה לקיום הסדרי ראיה בין סב לנכדיו- ילדיהם של בתו וזאת עקב החלטתה של הבת לנתק את ילדיה ממנו.

הסב טען כי במשך שנים רבות התקיים קשר הדוק ואוהב בינו לבין נכדיו, עד שלפני מספר שנים החלה בתו להטיל סנקציות על קשריו עם נכדיו, עקב סכסוך שפרץ בינה לבין אשתו השנייה. 
האם טענה מנגד כי תביעת הסב הינה המשך דרכו הכוחנית, ולטענתה, אביה הוא אדם מניפולטיבי, המסוכן נפשית לקטינים וכי אינו דמות חיובית ולכן אין לאפשר קשר בינו לבין ילדיה.
עוד טענה האם כי לכל הורה יש את הזכות להפעיל שיקול דעת כיצד לגדל את ילדיו, זכות היוצרת את האוטונומיה והפרטיות של התא המשפחתי ושוללת התערבות גורמים חיצוניים, וכי בכפיית קשר עולה הנזק על התועלת, שכן אין לכפות עליה לקיים קשר בין ילדיה לאביה, מאחר ואינה מעוניינת בקשר עמו.

במקרה זה, בית המשפט דחה את תביעת הסב וקבע כי כפיית הסדרי ראייה בין הסב לבין נכדיו לא תהיה יעילה ושאם אכן היה כופה קיום הסדרי ראייה בין הסב לנכדיו, היו הקטינים נאלצים להיקרע בין רצונם או חוסר רצונם לבצע את החלטת בית המשפט, לבין לאמם- וברור שאין להעמיד את הקטינים בקונפליקט שכזה.


יחד עם זאת, יודגש כי אין המדובר במדיניות משפטית גורפת ועיון בפסיקה מעלה כי במהלך השנים האחרונות נכתבו מספר פסקי דין בעניין זה, מהם ניתן ללמוד כי קיימות דעות רבות המביאות למסקנות שונות במקרים דומים. 
כך למשל גרסה כבוד השופטת מרינה לוי מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בפסק דינה בו הורתה על קיום הסדרי ראייה בין סב וסבתא לנכדם, בניגוד לרצון ההורה:

"ככלל, טובתו של קטין לקיום קשר שוטף ורצוף עם שני חלקי המשפחה בכלל ועם הסבים משני הצדדים- בפרט. קשר זה מעבה את מעטפת הביטחון של הקטין, מפרה אותו ומחבר אותו אל שורשיו...".