את ד' הכרתי בסדנת כחול שהעברתי בביח . היא  היתה מאוד שלווה, רגועה וענוגה משהו.

ספרה לי שהיא קוסמטיקאית במקצועה ומאז שחלתה כמעט ולא עובדת.

"אני אמא לילדה קטנה בת שנתיים" שתפה אותי "והדבר הכי חשוב לי  הוא להיות אמא"

"אני לא מרגישה אמא, כל הזמן כל כך חלשה ומותשת אין לי כח לכלום"

" את יודעת " היא ממשיכה" בשבוע שעבר הבת שלי היתה מקוררת ואמרתי לעצמי, ממש נאבקתי

עם עצמי שאני חייבת- אני לנגב לה את האף... ובקושי היה לי הכח לעשות זאת"

"ואני כל הזמן אומרת לעצמי איזו אמא אני? אין לי כח אפילו לנגב את האף לבת שלי והיא בתי היחידה כל כך  לא פשוט היה לי להביא אותה ואני כל כך רציתי בה, ועכשיו אין לי כח לנגב לה את האף..אני כל כך רוצה להיות אמא טובה....לא מצליח לי....ומה אתה כל כך קטנה בלי אמא שמתפקדת כאמא"

התבוננתי בה,בעיניה היפות, ושיתפתי אותה:" את יודעת, פעם השתתפתי בסדנא להורים צעירים, הייתי אז אמא צעירה  לבני הבכור,בן ואחת האמהות שאלה את המנחה מה אני צריכה לעשות בשביל ילדיי כדי להיות אמא טובה?"

ותשובתה של המנחה חרוטה לי עד היום: היא השיבה לה בזו הלשון:" את לא צריכה לעשות הרבה כדי לקבל תואר של"אמא טובה" רק להתבונן בהם בעיניים טובות ואוהבות" והתשובה שלה הולכת אתי עד היום אופן ההתבוננות שלנו בילדינו הוא משמעותי. אם את מתבוננת בילדתך הקטנה בכל כך הרבה אהבה, היא חשה את זה בלי שתעשי בשבילה  הרבה, עצם ההתבוננות באהבה על ילדינו  מצמיחה אותם.....

 "אני  מרגישה שלא פשוט המצב שלך אמא יקרה" אמרתי לה "אך לפעמים יש אולי רגעים בחיים שהעיניים ובתוכן הנשמה הן שמלוות את ילדינו במקום הידיים שלנו, גם לזה יש משמעות וחשיבות בשביל הבת שלך, את יודעת...."

יכולתי לראות חיוך קטן בקצה פיה. התבוננו זו על זו והנהנו בראשנו אחת לשניה.....

בדרך הביתה תוך כדי נהיגה  עלתה בראשי דמותה של אותה אמא יקרה שפגשתי.  ריגשה אותי האנושיות שבה והרצון שלה לעשות בשביל בתה את הדבר הכי פשוט והכי פיזי.... לנגב לה את האף....פתאום עלתה בראשי השאלה: "זמן איכות" מי המציא את המושג  הזה?......כשהגעתי הביתה ובתי קפצה עליי משמחה וקראה לי "אמא" אמצתי  אותה חזק ללבי מתבוננת בעיניה השמשיות של הגורה  שלי, הרגשתי שהגעתי הביתה , איזו ברת מזל אני!