ערב חזרתו של גלעד שליט, בעודי צופה בשידורים המרגשים עם בני משפחתי אחותי  העלתה את נושא זמן ישיבתו בשבי של גלעד. "חמש שנים המון זמן " ומיד השלימה:" ואוו כמה הספקתי בחמש שנים, ומה הוא עשה.....?" הסתכלתי בה והפתרתי בלי לחשוב הרבה

תוך שאני מצביעה על מסך הטלוויזיה לכיוון ההמון שהתגודד מול ביתו של גלעד-"זה מה שהוא עשה"....

והאמת שהשאלה הזו הולכת איתי ביומיים האחרונים. חמש שנים, חמישית מחייו של  האדם הנדיר הזה עברו בלי לראות אור יום, מדברים על מה חבריו עשו והספיקו ומה עליו?

אבל אולי בעצם  סיפורו העצוב שמח של גלעד שליט הוא לא סיפור סביב הספקים אולי

מי שישב בדממה הלא פשוטה, מי שהפך לסמל המנהיגות בזכות אותה יכולת סופרלטיבית

לעבור את התופת  הזו  העביר את כולנו תהליכים  לעומק  וחזרה למקורות, למי שאנחנו,

לצבעים האמיתיים שלנו ולמי שנועדנו להיות.

הסיפור העצוב שמח הזה  חיבר את כולנו לכאבם, לאהבתם הבלתי מותנית ולמאבקם הבלתי פוסק של נועם ואביבה להחזיר את בנם. כולנו הפכנו להיות באופן כזה או אחר שותפים  למסע הזה שנקרא החזרתו של גלעד שליט.  גלעד הפך להיות מרכז הקונצנזיוס.

נועם ואביבה הזכירו לנו את מי שאנחנו, הלב היהודי שילך עד קצה העולם כדי לעשות הכל

למען השבת הבן. ערכים כמו אהבה ללא תנאי, אמונה בלתי מתפשרת וערבות הדדית חזרו

ביום יום שלנו שוב ושוב מזכירים לנו לכולנו מי אנחנו ומה אנחנו מסוגלים לתת ולעשות למען האחר. אולי  בכח האהבה, החמלה והאמפתיה

שנוצרה כאן לסיפור שגובה כל הזמן באמצעי התקשורת,

אותו כח אהבה מדבק שלא הרפה שכנע ראש ממשלה אחד לעשות מעשה אמיץ: לשחרר אלף מחבלים בעבור אחד שלנו משלנו ובכך להעביר מסר עולמי: "קידוש החיים".

הסיפור העצוב שמח הזה נגע והקצין חלק מהעמדות בעם. לא כולם יכלו לשאת את שחרורם של אלף מחבלים שבשבילם רצחו את יקריהם. וגם כאן אולי ורק אולי יש לסיפור הזה משמעות תהליכית שנוגעת ללב וקשורה לפירוק הרגשות, לפירוק התחושות לאומץ להרגיש את מה שכואב ולומר אותו ולהתעמת איתו ולהתחלק איתו להבין שזה קיים ולקבל גם את צידו האחר של הסיפור השמח- עצוב הזה. קצת יותר מחמש שנים עברו ואולי  עם ישראל חי, ונושם ואוהב ופוחד ונותן ומקבל ומתחלק ומרגיש והוא בדרך. במסע . בתהליך.  בחזרה ללב בחזרה לרחם.

חייל צעיר, פלא יחיד ומיוחד ישב בכלא חמש שנים ואולי ורק אולי הוא שהספיק לתת לנו, לכולנו את המפתחות לחופש. למי שאנחנו.